דרושים משוררים "מתאבדים"

מאמרו של ד"ר מרדכי קידר "האמת שאינה ערבה לעמי ערב" ("מראה", גיליון 217 26.10.2012), המביא מרשימתו של הפובליציסט הסעודי עבד אללטיף מולחם, ראוי שייקרא לא רק בישראל, אלא במיוחד במדינות המערב, שהיו התומכות העיקריות של המנהיגים העריצים במדינות ערב. מנהיגי המערב סייעו לדיקטטורים הערביים לשלוט במדינות ערב, ולנהל מדיניות לאומנית אנטי-פלורליסטית ואנטי-סובלנית, שעודדה את הקיצוניות הדתית שהשתלטה על עמי ערב. האינטלקטואלים הערביים, כפי שמעיד מולחם, נחלו מפח נפש במאמציהם להפנות את מאבקן של מדינות ערב למלחמה בבערות והשחיתות במקום למלחמה בישראל. עבד אללטיף מולחם אינו האינטלקטואל הערבי הראשון המפנה את הזרקורים לבעיות האמיתיות בעולם הערבי. אבל הוא נמנה על הראשונים שעושה זאת לאחר תהפוכות "האביב הערבי". קדמו לו אנשי רוח ערביים שביקרו בחריפות את המנהיגים הערביים, על ניצולם את הסכסוך הערבי-ישראלי לדיכוי עמיהם ולהמשך שלטונם. המשורר ניזאר קבאני היה בין ראשוני המבקרים, שהשמיע את קולו לאחר המפלה הערבית במלחמת 1967. בפואמה "השחקנים" (אל מומת'לון) תקף את המנהיגים הערביים, שהפכו את "...השלטון במדינה לסוג של זנות...ואת פלשתין לתרנגולת שביציה היקרות" הם אכלו. בפואמה "מתי תשתתקנה הציפורים" שפורסמה ב-1993, טען קבאני כי האומה הערבית זקוקה למשוררים "מתאבדים" שיכולים להוציאה מן המצב של "חצי השיתוק בו היא שרויה, המונע ממנה את התנועה, הראייה והמבט לעבר אופקי המאה ה-21". עמי ערב, שמשטריהם התבססו על דומיננטיות דתית שקידשה כניעות, המשיכו "לישון" עם מנהיגים עריצים ומושחתים, בעוד שבאוזניהם מהדהדים דברי הרהב של מנהיגים הששים אלי קרב, דוגמת מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה ומנהיג חמאס איסמעיל הנייה, הנהנים מתמיכתו הנדיבה של נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד. שירה נשית נועזת תיאור קולע למצבה העגום של החברה הערבית הופיע בקריקטורה שהתפרסמה בעיתון "אלערב אליום" הירדני (26.5.2000), המתארת את העולם עולה במדרגות המאה ה-21, ואילו את האומה הערבית יורדת מהן. לעומת חוסר האומץ שגילתה האומה הערבית בכללותה להתנער ממנטליות העבר, המשיכו משוררים ערבים בודדים ואמיצים לכתוב, במטרה לזעזע את מצפונה. אחמד אבו דהמאן, משורר סעודי, פרסם ("אל-חיאת", הלונדוני, 6.1.2008) שיר שכותרתו: "אנו ישנים כאילו נבראנו כדי לישון". בשיר הוא מבקר בחריפות את המנטליות הפטליסטית המעדיפה להתעלם מאתגרי החיים: "ישנים במולדת ובנכר, על האדמה ובשמים / ישנים ברווחה, במצוקה ובמחסור / ישנים בארצנו ומארצנו / עם אויבינו ומאויבינו / בתחלואותינו ומתחלואותינו / בכיעורנו ומכיעורנו. ישנים מגבולנו ומזכויותינו / ישנים מעושרנו ובעושרנו / ישנים משפתנו ובשפתנו / ישנים בכבודנו ומכבודנו / ישנים עם גנבינו ומגנבינו / ישנים עם ההורגים אותנו ומההורגים אותנו / ישנים כאילו נבראנו כדי לישון". נוכח מציאות זו, סברו האינטלקטואלים הערביים כי כל עוד האומה הערבית אינה חברה פתוחה המאפשרת לבניה ובנותיה להתבטא וליצור, סיכויי השתלבותה בקידמה של המאה ה-21 - קלושים. באופן מפתיע הצמיחו קריאותיהם האמיצות של המשוררים שירה נועזת של משוררות במדינות ערב. אלו הבינו כי כל עוד מעמד האישה הוא נחות, האשה אינה יכולה לתרום את חלקה להתפתחות החברה. סועאד אל צבאח הכוויתית כתבה שירים שבהם קראה לשחרור האישה מכבליהן של מסורות העבר. בשירה "אשה בצוואר הבקבוק", שפורסם ב"אל-חיאת" הלונדוני (7.12.2007 ) זעקה למען זכויות האישה: "שנאתי הדו-שיח עם המראה / שנאתי הישיבה יום וליל בבית הבובות. מבקשת לקבל חזרה זכות הזעקה / זכות קריאת התגר וזכות הכעס. אני רוצה מקום על האדמה / שבו גדלים השירים כמו גפני הענבים. אני רוצה אוויר נקי / מחשבה נקייה / וחופש הרוח בשדות קני הסוף...". המשורר אדוניס, שביקורתו החדה היא קול ייחודי בקרב הוגי הדעות הערביים, הוקיע בפואמה "שרידי ביירות" את המלחמות והשאיפות לכיבושים איסלאמיים "פתוחאת" : "איננו רוצים במחנות צבא, איננו רוצים בביצורים ולא בטילים. איננו רוצים בפשיטות וגם בכיבושים איסלאמיים. ליל המלחמות עייף מכובד תרדמתנו במיטתו. הרוח התעייפה מלטאטא את אברינו". למרות "האביב הערבי" ושינוי השלטון שהביא בעקבותיו במדינות ערביות, ממשיכים המנהיגים החדשים לטאטא את הבעיות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות הקשות מתחת לשטיח "המאבק בציונות ובישראל", להאשים את האימפריאליזם והגלובליזציה, ונמנעים מיישום הרפורמות הנדרשות. לכן מאמרו של מולחם הוא כה חשוב. על העמים הערביים ללמוד לעשות חשבון נפש לאומי, להיאבק למען זכויותיהם בעצמם, ללא סיוע מצד גורמי חוץ. אחרת שוב יחמיצו את שיירת הקידמה של המאה ה-21.