קזינו נתניהו

אמנם ישבתי לראות את השידורים החיים מארה"ב כל הלילה, אבל לא נזקקתי לתוצאות המדגם, ולא לתוצאות האמת, כדי לקבוע מי הפסיד: ישראל כבר הפסידה. הגורם העיקרי הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שהעכיר את היחסים עם ארה"ב והעביר אותם לשפל חסר-תקדים, לא רק במישור הבינאישי שלו עם ברק אובמה, אלא גם במישור הפוליטי-כללי, כאשר הפך את ישראל מקונצנזוס לבעיה. ההימור של נתניהו על רומני לא היה הימור סתמי. הוא איבד את שיקול הדעת כי הוא מחויב לשלדון אדלסון יותר מאשר למדינת ישראל ולאזרחיה. כעת, זה כבר לא משנה אם ישב בבית הלבן דמוקרט או ליברל. מה שחשוב זה שבמעון ראש הממשלה לא ישב נתניהו!

לא היה צריך להיות גאון גדול על-מנת לשמור על הסטטוס-קוו של מנגנון היחסים בין ישראל לארה"ב, על פיו ישראל היא קונצנזוס. מותר היה להאמין, שהאינטרס המוביל את ראש ממשלת ישראל, כקו מנחה, במסגרת יצירת מדיניות החוץ של ישראל, יהיה האינטרס הישראלי. מעטים הופתעו, אם בכלל, לגלות שנתניהו הפך את עצמו ליריב של נשיא ארה"ב, ודרך היריבות האישית הוא מיקם את האינטרס הישראלי במקום בעייתי. נתניהו פגע באינטרס הישראלי. נתניהו לא הסתפק במיקום עצמו כיריב של נשיא ארה"ב, אלא שהוא הפך את ההתמקמות הזו לאירוע תקשורתי, מתוך כוונה ברורה להלך אימים על נשיא ארה"ב ולהציג אותו כשחקן חלש בזירה. ואם לא די ביצירת קונפליקט והפיכתו לפומבי, הוסיף נתניהו גם מנת מיט רומני, ויצא מגדרו על-מנת להדגיש את הקרבה עם המתמודד על הנשיאות מול הנשיא המכהן. נתניהו פשוט לא יודע מתי לעצור. טעות ראשונה (קונפליקט), טעות שנייה (החצנה), וטעות שלישית (השפלה פומבית וסיוע לרומני). איזה חסר יכולות דיפלומטיות יעשה מהלך כזה במודע והוא אינו טיפש? רק מי שהאינטרס האישי שלו מול הפטרון אדלסון, גובר על האינטרס הממלכתי ושיקול הדעת.

כאשר נתניהו מינה את ליברמן לתפקיד שר החוץ, הוא באמת האמין שהוא עושה את המיטב לטובת האינטרס הישראלי. וכי מה יעשה איתו כשותף בכיר? תיק הביטחון? תיק האוצר? ליברמן רצה את משרד החוץ, ונתניהו האמין שבמשרד החוץ ממילא ליברמן יצטרך להיות מתואם עם נתניהו. בנוסף על כך, נתניהו מאמין במודל של להקיף עצמו באנשים קטנים או בעייתיים, ולו רק על-מנת שייראה טוב לצידם. ליברמן מונה לשר חוץ והדלתות בעולם הדיפלומטי החלו להיסגר בזו אחר זו. צליל ההליכה של ליברמן במסדרונות הדיפלומטיים נשמע היה כמו צליל הסגירה של דלתות תאי בית-כלא, כאשר אחת אחרי השנייה כולן ננעלו בפניו. נתניהו הרוויח מן היכולת להיראות כגורם שקול כאשר ליברמן לצידו. ושוב - נתניהו פגע באינטרס הישראלי כאשר הקריב אותו למען האינטרס העצמי שלו.

הצמד נתניהו את ליברמן שיחקו את המשחק המסוכן ביותר שיכלו לשחק, כאשר הימרו עם "יד ריקה" על כל הקופה. אפילו הפטרון אדלסון לא השכיל ללמד אותם איך עובדים הכללים בשולחן הפוקר. מילא לשקר כאשר השחקן מולך לא יודע מה אתה מחזיק ביד ועם אלו קלפים אתה מבלף. אבל במפגש של שני אלה מול אובמה, הם שקופים כמו החצאית של החשפנית באולם הבידור של הקזינו. הרי את כלי הנשק, את המטוסים, את הטכנולוגיה, ואת כל יתר הפרטים הדרושים לצורך ביצוע משימה כזו, אנחנו אמורים לקבל מהאדם שמולו ישבו אלה והכריזו "all in". אובמה יושב מולם וממאן להאמין. על מי אתם חושבים שאתם עובדים עם הזיוף הזה של "תחזיקו אותי"?

אפשר להתפלמס במשך שעות רבות בנוגע לשאלה האם ההימור של נתניהו על מיט רומני היה חוסר מזל. אפשר גם להתווכח על השאלה האם העימות מול אובמה היה חוסר מזל. אפשר לדון על הזווית האישית של הקונפליקט הזה, ולבדוק האם נכון להחצין עימות בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב. אפשר גם לבדוק כל שלב בתהליך קבלת ההחלטות שעבר אצל נתניהו כאשר נכנס לקזינו הזה בעידודו של שלדון אדלסון, ולבחון עם מי הוא התייעץ כאשר המשיך להמר, גם כאשר היה ברור לו שהוא טועה, עד שהגיע השלב שבו הימר "all in". אבל העיסוק בשאלות האלה יהיה מיותר לחלוטין, משום שנתניהו לא היה אמור להמר בכלל על הז'יטון של האינטרס הלאומי של מדינת ישראל. נתניהו איבד את שיקול הדעת שלו בשם תאוות השלטון ולטובת ההתמכרות לשלדון. רם עמנואל, מקורב של אובמה, עוקף באלגנטיות את שאלת ההימור של נתניהו בראיון ליונית לוי. רם עמנואל עוקף באלגנטיות, ולא עושה כמעשה נתניהו ומהלל את שלי יחימוביץ' או את ציפי לבני. מהמר שלומד לקח, צריך להיכנס לתוכנית גמילה. אבל מהמר חסר-אחריות שאינו לומד לקח, חייב לקבל איסור כניסה. מהמר כמו נתניהו, שאינו מהסס לשים את הז'יטון היקר ביותר לחיי כולנו, ועל אחת כמה וכמה כאשר ברור, גלוי וידוע שהוא לוקה בכושר השיפוט בנוגע לאינטרס הלאומי - למהמר כזה אסור לתת עוד ז'יטון, אסור לתת לו קרדיט, ואסור לאפשר לו להיבחר שוב. זה לא היה חוסר מזל. זהו חוסר אחריות טבוע באישיות. הביתה. די.