טיפול נקודתי

הנרי קיסינג'ר נפגש פעם עם ראש ממשלת סין, צ'ו אן לאי. קיסינג'ר שאל את צ'ו האם לדעתו המהפכה הצרפתית הועילה לעולם או הזיקה לו. צ'ו הרהר ממושכות, ואז השיב: "מוקדם מדי לדעת". כדי לנתח את השפעתם ההיסטורית של מהלכים דרמטיים צריך פרספקטיבה. גם כשמדובר באירועים מהפכניים פחות כדאי להיזהר בנבואות. לכן אי-אפשר לדבר עכשיו בביטחון על השפעת "המפץ הימני" - האיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו. אם המפלגה המאוחדת תיכשל בקלפיות - יתברר למפרע שהיה כאן רק תרגיל פוליטי בינוני. אך אם תיבנה כאן מפלגת שלטון, "מפא"י חדשה" בלשון הפרשנים - יכולה להיות לכך גם השפעה חברתית מרחיקת לכת. לא הייתה בישראל עלייה שנקלטה באופן כה מוצלח כמו העלייה מברית המועצות. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ העולים מתימן, עוד חלמו קברניטינו בקול רם על היום שבו יהיה לנו רמטכ"ל תימני. לעומת זאת, שנים ספורות לאחר שהגיעו לארץ העולים מרוסיה, כבר תפסו נציגיהם עמדות בכירות במערכת הפוליטית. האיחוד העכשווי מביא את התהליך הזה לשיאו. מחקרים מראים שבסיס הכוח של הליכוד הוא בעדות המזרח. ישראל ביתנו נשענת בעיקר על עולי ברית המועצות. נכון שהיום המפלגות כבר אינן מוקד זהות שבטי, כפי שהיו בעבר - מעט מאוד אנשים מגדירים עצמם בגאווה "ליכודניקים" או "מערכניקים", כפי שנהגו לפני שלושים שנה (רק "שסניקים" יש לרוב). אך אם האיחוד הפוליטי יצליח, אולי הוא יוכל להיות בסיס גם לאיחוד חברתי. אם אכן כך יהיה, 'הליכוד ביתנו' אכן תהיה ראויה לתואר 'מפא"י החדשה': מפלגת פריפריות ארץ ישראל.

כשהוכרז על פריימריז בבית היהודי, הספקנים צקצקו בלשונם. "הפריימריז ייכשלו", הם טענו בלעג; "לאיש לא אכפת! אף אחד לא יתפקד!" כעת, כאשר הבחירות המוקדמות הולידו להט חדש במפלגה הגוועת, הספקנים מעלים ביקורת אחרת: "הקומבינות, התרגילים, הפוליטיקה הקטנה - הפריימריז הללו מלוכלכים כל כך!" ארשה לעצמי להשיב במשל: אדם גוסס מובהל לחדר המיון ללא נשימה. כל הרופאים נזעקים לטפל בו. רק האחות הראשית מנופפת בידה בביטול: "חבל על המאמץ; ההחייאה ממילא לא תצליח". הרופאים שולפים את סכיניהם ומבצעים בגוסס ניתוח חירום. בסיום הטיפול חוזר הגוסס לנשום. הרופאים לוחצים ידיים בשמחה. רק האחות הראשית מתבוננת בחדר ספוג הדם וההפרשות ומנידה בראשה: "כל כך הרבה לכלוך עשיתם!"

בספרו של עמוס עוז, 'פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982', מתואר ביקור בבית-שמש שזכה לתהודה רבה. בין היתר, שאל שם עוז את מארחיו מדוע הם ממשיכים לצעוק "בגין לשלטון", גם כאשר בגין כבר ראש ממשלה. אולי הוא ראש ממשלה, הם ענו לו, אבל הוא עדיין לא אוחז בשלטון: "אצלכם ההסתדרות ואצלכם העיתונים והכסף הגדול אצלכם, וגם הרדיו והטלוויזיה אצלכם". הם שכחו את האקדמיה ואת בתי המשפט. פרופ' מנחם מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב הראה בספריו איך עם עליית הימין לשלטון, החלו אנשי האליטות הישנות להעצים את כוחו של בית המשפט, כמוקד כוח חלופי שבו יוכלו לשלוט. מאז 77', הימין (בדרך כלל) שלט בכנסת ובממשלה, אך הובס בתקשורת, באקדמיה ובמשפט. בשנים האחרונות המצב הזה הולך ומשתנה. הימין, סוף סוף, עולה לשלטון. התקשורת כבר אינה כה מונוליטית - בזכות מקור ראשון וישראל היום (ומעריב?). האקדמיה כבר אינה כה שמאלנית - שר החינוך ושר האוצר מקדמים את ההכרזה על מכללת אריאל כאוניברסיטה וועד ראשי האוניברסיטאות נלחם בחוג הפוסט-ציוני לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת באר-שבע. רק השר נאמן אִכזב, כשלא הוביל את השינוי הנחוץ במערכת המשפט. נאמן גיבה את בכירי המערכת, והם מצדם המשיכו להוביל באף את הממשלה, כהרגלם מימים ימימה. איש לא ניסה ברצינות לשנות את המבנה המעוות של מערכת המשפט הישראלית. המשימה הזו נותרה לחברי הכנסת ה-19.

בתחילת פרשת "וירא" מסופר שאברהם מפסיק את שיחתו עם הקב"ה כדי לקבל את פניהם של שלושה נוודים. מכאן למדו חכמינו: "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה" (ילקוט שמעוני). לעתים קרובות מצטטים אמרה זו כשנינה חביבה ("וורט") בשבח מצוות הכנסת אורחים. למעשה, מדובר באמירה מהפכנית בנוגע לסדר העדיפויות הדתי: תיקון העולם חשוב יותר מהתעלות רוחנית אישית. החברה הישראלית של היום סוטה באופן קיצוני מסדר העדיפויות הזה. רבבות הטסים לאומן בראש השנה בוחרים להותיר את ילדיהם ואת נשותיהם בודדים, כדי להעצים את החוויה הרוחנית שלהם. סבורני שחז"ל היו אומרים על זה: גדולה מצוות חינוך הילדים ומצוות "ושימח את אשתו", יותר מהקבלת פני הצדיק. סבא-רבא שלי, חיים פלדבלום, גדל במשפחה של חסידי אלכסנדר. הוא עצמו עזב את דרכי החסידות משום שזכר בכעס איך היה אביו נוטש בימי החגים את אשתו וילדיו ונוסע לרבי. אולי זה מה שישכנע את חסידי ברסלב להישאר בארץ: החשש שילדיהם יהפכו למתנגדים. כאן אפשר למצוא לדעתי גם את התשובה לשאלה אחרת: לאלו רבנים נמשכים הטייקונים? לא לרבני צוהר העכשוויים והרלוונטיים, אלא דווקא למקובלים למיניהם. מדוע? נראה לי שהתשובה פשוטה: עשירי הארץ מעדיפים ללכת לרב שיבקש מהם צדקה וינבא את עתידם, ולא לרב שיתבע מהם להתנהל באופן מוסרי מול בעלי המניות שלהם. האופציה הראשונה גם נוחה יותר, וגם נתפשת בחברה הישראלית כדתית יותר. לזרוק נרות לאש בהילולה - את זה אנחנו משייכים לרבנים; את הדרישה לחתום על עסקה הוגנת אנחנו משייכים רק לעורכי דין. בני (ורבני) הציונות הדתית צריכים לעמול קשה כדי לשכנע את החברה הישראלית בסדר העדיפויות הדתי שקבעו חז"ל: הקפדה על עסקות ישרות גדולה מזריקת נרות.

עלוני השבת הם המודל המצליח ביותר מבחינה כלכלית של עיתונות דתית; וזאת עוד לפני התנופה הכלכלית שהעניקו להם הפריימריז לבית היהודי. ההצלחה הסוחפת הזו היא אות קלון לבתי הכנסת שלנו. חלק מהאשמה היא שלנו, הרבנים, המאריכים לעתים בדרשות ודוחפים את קהלם לחפש חומר קריאה מעניין (או אף מעניין למחצה). אך נדמה לי שיש כאן גם בעיה בסיסית ביכולת שלנו להתפלל. אנשים מעדיפים לקרוא מוספים על חשיבות התפילה מאשר לומר את תפילת מוסף. מדוע בתי הכנסת שלנו הפכו למועדוני קריאה? נדמה שבעבר לא הקדשנו בדרך כלל מחשבה רבה לשאלה הזו, כמו גם לשאלות אחרות בנוגע לאווירת התפילה ולצביונה. בחודשים האחרונים מתגבר הדיון בשאלות הללו (אולי אף ביתר שאת בשבועות האחרונים, עם פרוץ אחרי החגים). זהו סימן של בגרות רוחנית. תפילה יכולה להביא את האדם לפסגות של עוצמה רוחנית. אך הרובד היסודי ביותר של התפילה דורש קודם כול לומר את מילות התפילה ולהתכוון אליהן - כפי שאני מתכוון למילים שאני אומר בשיחות עם רעיי או עם רבותיי. זוהי משימה ממוקדת וברורה, אבל קשה. כבר בתלמוד הירושלמי מובאים דבריו של רבי מתניה: מחזיק אני טובה לראשי, שיודע להתכופף מעצמו בתפילת 'מודים' (ברכות פ"ב ה"ד). המשימה אינה קלה - אך כשאנו מעיינים בעלונים במקום להתפלל, אנו פוטרים את עצמנו לחלוטין מהתמודדות איתה. יש שהציעו להחיות את התפילה באמצעות תוספת שירים וניגונים, גם כאלו שאינם קשורים באופן טבעי לנוסח התפילה הספציפית או לאווירתה. חוששני שגם ההצעה הזו אינה מסייעת לנו להתפלל, אלא למצוא תחליף אטרקטיבי לתפילה. אני חושש שאין מנוס מנקיטת המוצא האחרון: לפתוח את הסידור, לומר את המילים שכתובות בו, ולהשתדל גם לחשוב עליהן.