השבוע, בפרשת השבוע חַיֵּי שָׂרָה אנו קוראים על חילופי הדורות הראשונים בעם ישראל, אברהם ושרה מסתלקים מהעולם הזה וממשיכי דרכם בדור הבא הם יצחק ורבקה, ובהפטרת השבוע אנחנו קוראים על חילופי הדורות הראשונים במלכות דוד. כאמור הפרשה קרויה חַיֵּי שָׂרָה ולמרות שמדובר בה על מותה של שרה ואחר כך מותו של אברהם, עיקר הדגש הוא על החיים דווקא [בראשית כ"ג]: [א] וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. זו האישה היחידה שהתורה מפרסמת את הגיל המדויק בו הסתלקה, ולכן אין זה פלא שעל המספר הזה, מאה עשרים ושבע, נאמרו בחז"ל ובמפרשים דרשות רבות. גם איזכור חַיֵּי שָׂרָה פעמיים בפסוק הראשון אומר דרשני; מה עוד שמיד אחר כך כתוב: [ב] וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.
בהמשך אנחנו נפרדים גם מאברהם [פרק כ"ה]: [ז] וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם--אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים. [ח] וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. זה קורה רק אחרי שיצחק התחתן עם רבקה, די בסמוך לאחר מות אמו, ואברהם דאג להבטיח כי איש לא יוכל לערער על ירושתו, על העובדה שיצחק ורבקה הם ממשיכי דרכם של אברהם ושרה: [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. הוא אשר אמרנו, חילופי דורות. החילוף עובר חלק, בלי שישמעאל יתבע לעצמו את הבכורה, כי כזכור מהפרשה הקודמת, שרה דאגה מראש למנוע אפשרות כזאת [פרק כ"ה]: [ט] וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. [י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וישמעאל, אכן, אינו יורש.
אברהם ידע שהוא מלך
נזכיר כאן כי מיד לאחר מות שרה מספרת התורה [פרק כ"ד]: [א] וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. על הרקע הזה מספרת התורה כי אברהם שלח את עבדו אל משפחתו בארץ מולדתו כדי להביא משם אישה ליצחק בנו. התזכורת הזאת חשובה כי בפסוק דומה פותחת הפטרת השבוע [מלכים א', א']: [א] וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. גם אברהם הוא מלך; לאחר שהיכה את ארבעת המלכים והשיב את השבויים, כתוב שערכו לו קבלת פנים בעמק המלך [פרק י"ד]: [יז] וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם, לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר, וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ--אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. אומר המדרש רבה: אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, שֶׁשָׁם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו'; אמרו לו, מלך אתה עלינו נשיא אתה עלינו אלוה אתה עלינו. אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו.
באופן אישי, אברהם לא נהג בעצמו גינוני מלכות, אבל בפועל הוא היה מלך והוא ידע זאת. הוא לא רצה בכך ומצד עצמו אולי גם לא התאים לתפקיד; חסרה לו היכולת לחתוך עניינים, להבחין בין הראוי לקירוב ובין מי שאינו ראוי, כי כולם היו ראויים בעיניו. שרה (מלשון שררה) היא המאזנת אותו, היא קובעת גבולות ברורים ואברהם מיישר קו איתה בהוראת הקב"ה. אז בפועל הוא כן היה מלך והוא גם ידע שעליו להוריש את התפקיד הזה לבנו אחריו ולנכדו, עד סוף כל הדורות. כי בראייה של אברהם שהיא הראייה של התורה, תפקידו של מלך הוא להוביל את עמו לעתיד טוב יותר מכל הבחינות, וזו הייתה המשימה שאברהם לקח על עצמו ובה עסק כל חייו. את התפקיד הזה הוא הוריש ליצחק, ואחריו ליעקב, וממנו והלאה אנחנו כולנו אמורים לתפקד כ"ממלכת כהנים" [שמות י"ט].
אחרי מותם, החיים של אברהם ושרה נמשכים ביצחק ורבקה; כלומר, המוות שלהם אינו עניין של חידלון חלילה, זה רק עניין של מעבר למימד אחר של המציאות, מימד בלתי נראה לעין הגשמית, אבל חייהם נמשכים בצאצאיהם. בכלל, חיים וחום הולכים ביחד, מת הוא קר. על שרה כתוב שמתה, לא כתוב קודם שהייתה זקנה. מכאן למדים שמתה קודם זמנה עקב ההתרגשות שנגרמה לה מעקדת יצחק ומכך שחזר חי. בכל אופן, התורה מדגישה כי היא חיה חיים מלאים ושהחיים שלה נמשכים ברבקה כלתה. אברהם חווה את הזיקנה אבל לא כתוב שהיה לו קר; להפך, הוא ממשיך להיות פעיל ויוזם עד הרגע האחרון. על דוד כתוב שהיה לו קר: וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ. הוא מרגיש את הקור של המוות המתקרב והשאלה היא מדוע, במה הוא שונה מאברהם ושרה? עוזריו מטכסים עצה כיצד בכל זאת לחמם אותו אבל מן ההמשך נראה שהוא שב לאיתנו, ולא בזכות היוזמה של יועציו.
יופי חיצוני זה לא מספיק
בפרשת לך לך דיברנו קצת על יופיה של שרה שמתוארת כ"יפה מאד" [פרק י"ב]: [יד] וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. דיברנו על כך שיופיה הרב של שרה הוא המאפשר לאברהם להסיט את המיקוד ממידת האמת שאיפיינה אותו, מה שהרחיק אותו מחברה אנושית, למדת החסד שבה הוא מעורב מאוד עם הבריות, וכעת אנחנו רואים כי זה מביא אותו אף לתפקד בפועל כמלך. מכאן שיש ביופי משהו מלכותי [ישעיהו ל"ג]: [יז] מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ; תִּרְאֶינָה, אֶרֶץ מַרְחַקִּים. העם רוצה לראות את המלך ביופיו אבל היופי גם מעורר את היכולת (ואולי גם את הרצון) למלוך. לכן, כאשר קר לדוד המלך והוא שוכב במיטה ולא מתעניין בממלכתו, מנסים לחמם אותו בבגדים ולא מצליחים, מחפשים רעיון חדשני, כי המלכות בסכנה:
[ב] וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּתְהִי-לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. אבל המאפיינים האלה אינם מספיקים: [ג] וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל; וַיִּמְצְאוּ, אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ, לַמֶּלֶךְ. היא צריכה להיות יפה ודווקא מגבול ישראל, כי מדובר במלכות ישראל ובת חוץ לארץ אינה מתאימה לעורר את מלכות ישראל. [ד] וְהַנַּעֲרָה, יָפָה עַד-מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. אז שרה הייתה יָפָה מְאֹד ואבישג רק עַד-מְאֹד, עד ולא עד בכלל. אולי לכן לא כתוב שזה עזר לחמם את דוד. ובינתיים, לכאורה בלי קשר, מסופר: [ה] וַאֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלֹךְ; וַיַּעַשׂ לוֹ, רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ, רָצִים לְפָנָיו. [ו] וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. הוא יפה בעיני עצמו, טוֹב-תֹּאַר מְאֹד, ולכן מתאים להיות מלך.
ומדוע מזכירים שנולד אחרי אבשלום? הרי הוא אֲדֹנִיָּה בֶן-חַגִּית ואבשלום הוא בן מעכה, מה הקשר? הקשר הוא שגם אבשלום היה יפה [שמואל א', י"ד]: [כה] וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא-הָיָה בוֹ מוּם וגם הוא רצה למלוך, אפילו מרד באביו, בדוד המלך, ניסה לבצע הפיכה צבאית. שניהם נכשלו; כי היופי ששייך למלכות הוא יופי פנימי, לא תדמיתי, שזה סוג היופי שהיה להם. על היופי התדמיתי נאמר שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, כי הוא נוטה להידרדר ולדרדר את בעליו לתהומות, לשקיעה ברבדים הכי נמוכים של העולם הזה. לעומת זאת, היופי שנובע מפנימיות יפה, עדינה, מזוככת, יופי כזה מעלה את בעליו לגבהים רוחניים ועד למלכותיות.
ובמאמץ קל יחסית, כל אחד יכול לראות עד כמה נוגעים הדברים למתחולל אצלנו ובמקומות אחרים בימים אלו, כאשר מומחי תדמית תחת שמות שונים של יועצים כאלה ואחרים עמלים על הצגת המועמד שלהם כְּיָפֶה יותר מאחרים ולכן מתאים יותר לתפקיד שמייעדים לו. דומני שזה "הצליח" בארצות הברית אבל לא בטוח בכלל שיצליח גם אצלנו. ההפך הוא הנכון, היופי האמיתי, הפנימי, התגלה דווקא אצל מי שסירב להתפתות לסקרים המחמיאים, לאלה שניבאו לו הצלחה מסחררת אם רק יתפתה לעמוד בראש "מפלגה חברתית". ומצד שני, רק מעטים עדיין משלים את עצמם כי תצמח תועלת ממצעד הכוכבים במפלגות שונות; חוששני שלמעטים האלה צפויה התפכחות כואבת בסוף הדרך, כאשר לפחות בחלק מן המקרים יתברר כי נוכחותם הזיקה יותר מאשר הועילה. כי כידוע, אי-אפשר לעבוד על כולם כל הזמן.
דוד המלך התאושש מן הקור שאחז בו ברגע שֶׁבַּת שבע אם שלמה סיפרה לו על יוזמתו של אֲדֹנִיָּה לתפוס את המלוכה. היופי שלה עורר אותו לתפוס שוב את המלוכה; הוא הכיר את הנפשות הפועלות וידע בוודאות שמהיוזמה הזאת לא יכול לצמוח משהו טוב, עליו להציל את הממלכה; ופתאום הוא כבר לא זקן שרועד מקור במיטה, הוא מתעורר לחיים ומתחייב באזני בת שבע כי בו ביום ימליך את שלמה תחתיו, כמו שהבטיח לה מכבר. והוא כמובן מבצע זאת. מעניינת תגובתה של בת שבע לחידוש ההתחייבות של דוד: [לא] וַתִּקֹּד בַּת-שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ; וַתֹּאמֶר--יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, לְעֹלָם. היא ודאי לא התכוונה לחיים הגשמיים, ידעה שהא עומד למות, אבל מבחינה רוחנית-רעיונית, הוא אכן חי לנצח, "דוד מלך ישראל חי וקים" כמו שמקפידים לומר בכל חודש בקידוש לבנה.
