ישראל אינה אמריקה
אנחנו אוהבים לחשוב על ישראל במונחים אמריקניים, ולראות את כל מה שדומה בין ישראל וארה"ב. כל אופנה אמריקנית מגיעה הנה במהירות הבזק, כאילו הייתה ישראל רצועת חוף במיאמי, וכל הצלחה ישראלית מיד נסחרת בבורסה של ניו-יורק. יש המון הקבלות נכונות בין שתי המדינות הללו, והן באות לידי ביטוי בעיקר בקצב המהיר שבו אירועים מתרחשים, ובשטחיות של הפופוליזם בתרבות, בפוליטיקה ובכלכלה.
בקלות רבה אפשר לפתוח כל סיפור הקבלה בין שתי המדינות במילים הפותחות בדיחה עם מוסר השכל משעשע: "שתי חזירות קפיטליסטיות נפגשות ב..."
אך, להבדיל מארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, בישראל יש מגבלות בלתי-אפשריות, וכל אפשרות אמריקנית פוגשת אצלנו מגבלה ישראלית. אובמה לא יכול היה לנצח בחירות בישראל, בדיוק בשל אותן סיבות שבזכותן ניצח את הבחירות בארה"ב. הוא היה נופל על כל סעיף בנפרד, ועל כל הסעיפים גם יחד. הוא שחור (במקום לבן), הוא שמאל מדיני וחברתי (במקום חייל בשירות הון-שלטון), הוא דמוקרט וליברל (במקום לאומן-שמרן), הוא ניהל את הבחירות סביב הכלכלה (מתי בפעם האחרונה זכה ראש
ממשלה ישראלי בבחירות כי הוא דיבר על כלכלה?).
החיבור היחיד שלו עם תנאי הסף לנשיאות הוא עובדת היותו גבר-זכר.
זאת הכלכלה, טמבל!
המשפט האלמותי שטבע ג'יימס קארוויל במסע הבחירות של
ביל קלינטון, הפך למשפט עם גן (Gene), בעל-חיים משל עצמו. מאז, בכל מסלול קמפיין, שואלים עצמם האסטרטגים לגבי המהות הגבוהה ביותר של הקמפיין ומסכמים לעצמם, במילה אחת, על מה מדובר. כך מזקקים את המסר. כך מנהלים קמפיין מצליח. שמים על הקיר את הכוונת ודרכה מתבוננים על המציאות. יורים ופוגעים. שאם לא כן, קורה ההפך - יורים ובוכים!
הימין הישראלי (המקבילה של
מיט רומני האמריקני) עשה הכל כדי להוכיח שהמסלול המדיני לשלום בין ישראל לערבים הוא דרך ללא מוצא. הימין הישראלי הוביל מדיניות שטבעה את הסיסמה "אין פרטנר", ובזאת הטביע את העתיד המדיני של ישראל. מסלול השלום טבע בתוך ים הדם והדמעות שכבר זרמו על האדמה הזו, וזרע את זרעי הפורענות של ים הדם והדמעות שעוד יזרום כאן בעתיד כתוצאה ישירה מהמחדל הזה. בטקסי זיקפה ממלכתית עומדים דום ושרים "עוד לא אבדה תקוותנו", בזמן שהימין עשה הכל כדי לקבור את התקווה "להיות עם חופשי בארצנו".
אז אם אין תהליך מדיני, מה יש? כלכלה!
פילוסופיית הכלכלה של ד"ר שטייניץ ומיסטר נתניהו
ממשלת נתניהו הנוכחית קיבלה מממשלת אולמרט כלכלה עם 15.5 אחוזי מע"מ (המס הכי אכזרי לשכבות החלשות), והעלתה את המע"מ עד לשיעור הנוכחי של 17%. במקביל להכבדת היד על השכבות החלשות, המשיכה ממשלת נתניהו את הורדת שיעור מס-חברות מ-27% לשיעור הנוכחי של 24% (פחות מס חברות פירושו הקלות לעשירים).
ממשלת נתניהו העלתה את המע"מ המכביד על העניים, והורידה את מס החברות ובכך הקלה על העשירים. בין יתר ההשלכות החמורות של מדיניות המיסוי הזו, שהעמיקה את הפערים החברתיים, יצרה המדיניות הזו גם גידול בגירעון של תקציב המדינה (אוברדראפט, משיכת יתר של הוצאות על חשבון הכנסות המדינה).
את הבור בתקציב שנפער כתוצאה ממדיניותם הכלכלית של האוצר ושר העל לענייני כלכלה, מבקשים לסגור לאחר הבחירות עם גזירות חדשות, העלאת שיעורי מיסוי, היפטרות מאחריות המדינה לחלשים באמצעות מיקור חוץ, וכמובן, הנשק החביב על שלוחיהם של טייקונים בשירות המדינה - הפרטות ומכירות חיסול של נכסי המדינה.
אי-אפשר שלא להיזכר בפסוק: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא [שמות ל"ב, פסוק 9].
הליכוד: לא שלום, לא כלכלה
הימין הישראלי עשה מלאכה מצוינת עם סילוק נושא השלום מסדר היום הלאומי של ישראל, ובכך גזר על מדינת ישראל להפסיק את החיפוש של הדרך אל השלום, כאילו שהזמן משחק לטובתנו כי הערבים עושים הכל כדי למצוא את הדרך אל השלום אז החיפוש שלנו הוא 'כפילות מיותרת'. היעדר החיפוש הוא 'כסילות מיותרת', אבל זהו המצב, ואפילו השמאל הישראלי כבר ויתר והתודעה הימנית ניצחה.
לפיכך נשארנו עם הכלכלה. המדיניות הכלכלית של הימין עשתה ייבוא של המודל האמריקני, עם קפיטליזם שלא רואה אף אזרח ממטר, ועוד פחות מזה את החלשים ביותר. לכאורה זו הזדמנות לשמאל לבסס אחיזה בחברה הישראלית, ולעשות מעשה אובמה שנחלץ לתקן את הפער התקציבי שירש הממשל הדמוקרטי האמריקני מקודמו הימני-רפובליקני.
כאן נפגשת ישראל עם המציאות ההופכית לאמריקנית. בעוד שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, ישראל היא ארץ המגבלות הבלתי-אפשריות. האמריקנים בחרו להעיף את הרפובליקנים שיצרו את הגירעון ולהפקיד את הכלכלה בידי הדמוקרטים-ליברלים. לעומתם, הישראלים, בוחרים שוב ושוב במדיניות הכלכלית של הרפובליקנים הישראלים, ומחלישים את עצמם, מעמיקים את הפערים החברתיים, ומגרשים את התקווה של מעמד הביניים והשכבות החלשות.
למה הישראלים מתאכזרים אל עצמם ובוחרים בהיעדר תקווה מדינית בשילוב עם היעדר תקווה חברתית-כלכלית?
זמן אירן
הימין הישראלי ובראשו הליכוד החדיר לתודעה את "אין פרטנר", ובכך סיכל את תהליך השלום. נותרנו עם נושא מרכזי לבחירות שנסוב על הכלכלה. אילו היו הבחירות נערכות על עובדות כלכליות, היה הימין נאלץ לפנות את השלטון לטובת השמאל. השמאל אכן יאט את קצב הפיתוח הכלכלי של ישראל ברמת נתוני מאקרו, אבל יחזיר את השפיות הכלכלית לנתוני המיקרו ויחלץ את השכבות החלשות מעומק המצוקה אליה נקלעו בגין מדיניות הליכוד.
את זה מבין נתניהו הבן היטב.
לכן הוא מחזיר את הדיון לשאלה של ביטחון. אם אין מה לעשות מול הפלשתינים כדי לקדם את הביטחון - הולכים על אירן. זה לא ששלטון ישראלי שנמצא בידי השמאל יעשה עבודה שונה מול אירן, להפך. לכל מנהיג ישראלי אחר יהיה קרדיט גדול יותר מול הקואליציה הדרושה כדי להכניע את אירן. נתניהו מיצה את הקרדיט ויצר במשך ארבע שנים גירעון תקציבי עצום וגירעון מדיני עצום עוד יותר.
זה לא שנתניהו הוא אובמה של מדיניות החוץ או הכלכלה. ההפך הוא הנכון. ולמרות שאינו שחור, נתניהו עשה את שלו, נתניהו צריך ללכת. אין שלום, אין כלכלה ואין מדינאות. החזון היחיד שמוכר נתניהו הוא עצמו, בעוד שישראל זקוקה לשלום, לכלכלה ולמדינאות-חוץ.
זה הזמן לסלק את המגבלות ולהחזיר את האפשרויות.
