תחילה היה זה אש"ף שהפעיל נגדנו את הטרור שלו מעזה ובעקבותיו עושה זאת עכשיו החמאס. השקט ביישובי הרצועה לא ישוב על-כנו כל עוד לא תידבר ישראל עם ארגון הטרור הזה, המאיים עליה חדשות לבקרים. ההתעלמות מן החמאס כשותף להידברות הדדית משחקת בסופו של דבר רק לידיו, ובמקום להוציא ממפרשיו את הרוח - מצליח ארגון הטרור רק להתעצם.
מה שברור הוא שהפתרון לא יימצא בשדה הקרב. כיבושה של עזה, שממנה פועל ארגון הטרור, רק ימיט עלינו כאב-ראש מיותר של ניהול אדמה שאיננה שלנו ושל שליטה בתושביה, עם כל ההוצאות הכרוכות בדבר. כדאי גם לזכור שאם החמאס יחוסל על-ידינו - יבוא במקומו הג'יהאד האיסלאמי, הגרוע ממנו עשרת מונים.
העובדות שבשטח אומנם מוכיחות שתנועת החמאס מוכנה לעשות כל שניתן כדי למחוק את ישראל. אבל, במבט לאחור, כדאי לקרוא את המפה ולהיווכח בעליל כי זו הייתה בתחילה גם מדיניותו המוצהרת של אש"ף, בראשותו של
יאסר ערפאת, כל אימת שסירבנו להכיר בקיומו. "האיש עם השערות על הפנים" - נוסח בגין - היה במשך שנים רבות "פרסונה נון-גראטה" מבחינת ישראל, שהחרימה אותו.
אלא שמה לעשות ועוצמתו של אש"ף רק הלכה וגברה בקרב הפלשתינים. ערפאת, שהשכיל ללכד מסביבו את השורות, זכה ליהנות מהערצה טוטאלית. עוצמה זו הביאה, בסופו של דבר, גם להכרה בו מצד ארצות-הברית ומדינות רבות אחרות, שבלחצן נדחפה ישראל להידברות עימו, וזאת חרף הפיגועים הבלתי-פוסקים שלו בה.
צורך השעה
עם מותו של יאסר ערפאת נבחר
מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליורשו ועל מגש של כסף עלה בידיו לסלול את הדרך להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית, בסיוען האדיב של ארה"ב ושאר מדינות. לישראל לא נותרה עוד הברירה אלא להשלים עם העובדות בשטח, אבל גם עבאס נאלץ לשלם את המחיר הנדרש ולהתרכך. הרשות, שהוא נבחר לעמוד בראשה, שוב לא הצטיירה כמי שמתיימרת לדגול בהשמדת ישראל.
על הגל הזה צריכה עכשיו לרכוב גם ישראל. צורך השעה הוא להידבר עם החמאס, שהוא כיום התנועה הפלשתינית הדומיננטית, הגם שהוא המר באויבינו. זה המקום להזכיר את וינסטון צ'רצ'ל, מנהיגה הכריזמטי של האומה הבריטית, שכנציג בעלות הברית לא היסס לקיים שיחות עם האויב הנאצי ערב מלחמת העולם השנייה. ושלא תהיה טעות: ההידברות לא באה כדי להכיר בצורר או להסכים עימו. היא נועדה לצרכים טקטיים בלבד, שאף כי נכשלו - בסופו של דבר היה בהם כדי לנצל את האופציה האחרונה, לפני שירד המסך על העולם הנאור.
הידברות ישראלית עם איסמעיל הנייה, מנהיג החמאס, היא עכשיו צורך השעה. היא חיונית כדי להוציא את הרוח מן המפרשים של הארגון הקיצוני כל כך, מה גם שהוא תאב לקבל את חלקו בעוגה הפלשתינית. לצורך כך יצטרך כמובן החמאס לרכך את עמדותיו הקיצוניות ולשלם את המחיר, בדיוק כמו קודמיו, ערפאת ועבאס. אסור גם לשכוח שכוחו של עבאס כמנהיג הרשות הפלשתינית מוחלש מיום ליום והוא איננו יותר מאשר מריונטה בעיני בני עמו. מי ששולט בשטח כיום הוא הוא החמאס, המכתיב את הטון לפלשתינים, ורק על-פיו ישק דבר, גם כאשר מחמוד עבאס הוא ראש הרשות.
לא מן הנמנע שבסופו של דבר יוכרע "אבו מאזן" על-ידי החמאס וייעלם מן המפה עוד בטרם יצליח להגשים את חלום המדינה הפלשתינית העצמאית שלו. והנה עוד סיבה טובה להידבר עם האויב הזה. כדי להיערך לשיחות שכאלה אפשר בהחלט לבלוע גלולה נגד בחילה, כפי שנהג לעשות זאת בשעתו
יצחק רבין, כל אימת שהיה עליו להיפגש עם יאסר ערפאת. הידברות כזו רק עשויה להחליש את האיסלאם הקיצוני, לבודד ולפלג אותו בקרב אחיו הפלשתינים, ויפה שעה אחת קודם. אם לא נעשה זאת, נקבל בסופו של דבר את הג'יהאד האיסלאמי, הגרוע מהחמאס עשרת מונים.
