אין דוגמה למדינה ריבונית שסופגת במשך שנים, עשרות אם לא מאות אלפי פצצות, רקטות וטילים ממינים שונים ומגוונים, על אדמתה ועל אזרחיה. והפרדוקס הבלתי נתפס הוא כי אנו מדינה שלפי מקורות זרים צבאה במדרג "החוזק" בעשירייה הראשונה בין צבאות העולם, כשמולו עומדת אסופה צבאית של כנופיות שנשקן תואם את הגדרתן.
זה מעל שבע שנים, מאז שמדינת ישראל, בראשותו של
אריאל שרון ויורשיו המיתולוגיים אולמרט, ציפי ומופז מקדימה, נסוגה במהלך מבריק שברור היה מכל בחינה, הן מדינית והן ביטחונית, לאן הוא יביא אותנו, (זאת מעבר לפשע המוסרי והאנושי שבוצע כלפי אזרחיה תושבי גוש קטיף שתוצאותיו וקשיי חייהם נמשכים עד היום), והמשכו בהתנהלות חסרת האחריות כלפי שגרת ואיכות חייהם, כולל סכנה לחייהם ממש של מעגלים הגדלים והולכים עם השנים של אזרחים הזוכים לכבוד "ולשדרוג" המפוקפק והקשה בחייהם.
עזה היא הצגת הבכורה
מהיכן זה בא? מאיזה בור מחשבתי ורגשי זה נובע? מהו המקור של התופעה הזו? מה הם יובליו של הפרדוקס הבלתי נתפס של הרפיסות וההשלמה עם הגזירה של גשם הפצצות מעזה והמשחק בכדורי האש והמוות של קבל ותן חזרה לפי מידה ובמשורה, וחלילה לא לשבור את הכלים ולא לשנות ולהכתיב את הכללים ולהעלות את המחיר למחיר הריאלי הנדרש האמיתי שמשלמים תושבי ישראל בדרום ומדינת ישראל בריבונותה בתקציבה ובאיבוד הרתעתה?
הקונספציה נובעת לדעתי מן ההנחה כי הפתרון לסכסוך הוא "שתי מדינות לשני עמים", פתרון שאומץ על-ידי
בנימין נתניהו ראש הממשלה ומנהיג הליכוד. אומנם עדיין יש הבדלים בתנאים בינו לבין השמאל, אך בגדול זהו התסריט המקובל לפתרון הסכסוך. ומכיוון שעזה היא הצגת הבכורה, לכן היא אבן הבוחן, הניסוי. וניסוי זה הועבר דמוקרטית (בגרסה ערבית) לידי החמאס המוגדר כארגון טרור, להבדיל מאש"ף המחוזר כפרטנר למשא-ומתן, על-אף שההבדל העיקרי והממשי ביניהם הוא הלשון. החמאס מכריז על מטרתו: חיסולה של המדינה היהודית, בכל השפות ובמופגן בעברית, ואילו פתח ואבו מאזן מכריזים על אותה מטרה רק בערבית. עוד הבדל: פת"ח ניחן בסבלנות. הוא מוכן להגיע למטרתו - חיסולה של מדינת ישראל - בשלבים, להבדיל מחמאס חסר הטקט והסבלנות, הדומה בפן הזה ל
שלום עכשיו שלנו.
אין שלטון - אין אחראי
הסיבה לתיוג של החמאס רק כארגון טרור ולא כשלטון וכריבון בעזה נובעת לא רק מהיבטים של מניעת הכרה ושדרוג בינלאומיים של הארגון, והצורך המבצעי בסגר ימי ויבשתי למניעת חימושו, אלא גם מהכישלון החמור והבלתי נתפס בביצוע השלב הראשון, הדגם הבסיסי של פתרון הסכסוך, ונפילתו כפרי בשל בידי החמאס תוך הפיכת דרומה (בינתיים) של מדינת ישראל, עריה ואזרחיה למטווח חופשי של ארגוני הטרור, המעיד במאות אלפי עדים ובעשרות אלפי פגזים ורקטות על האיוולת והסיכון שבקונספציית הנטישה, גם למי שאינו חסיד מושבע של ארץ ישראל השלמה.
כשאין שלטון - אין אחראי. כשיש אוסף של ארגונים ותת ארגונים, המציאות הזו היא כאילו רק טעות סטטיסטית, מקריות לא מייצגת, והתגובות בהתאם.
הרי אנחנו רוצים לנהל "מתן ומתן" עם הארגון היציג הפרגמטי המתון אש"פ, שלא הוא אחראי לכל הפיגועים והרציחות לפני ואחרי אוסלו. ופעולה צה"לית אמיתית להפסקת השערורייה וההפקרה הבלתי נתפסת, הלא אנושית, הלא יהודית, הלא ממלכתית שנמשכת זה שבע שנים תטרפד את המשך המשא-ומתן הסופי.
לקראת סיום, אוסף של מבחר קטעי עיתונים מאששות מהיום שאחרי, 14.11.12:
1. "על המדינה לפעול באיפוק ובשיקול דעת". השר בני בגין.
2. "אנחנו לא מתכוונים לקבל בשום אופן את הפגיעה באורח החיים של אזרחי ישראל". שר הביטחון ברק.
3. "אנחנו מתכוונים להחזיר את ההרתעה ולחזק אותה באופן שיאפשר לפעול לאורך הגדר, באופן שיבטיח את ביטחונם של החיילים". שר הביטחון ברק.
4. "שתיקת אבו מאזן רועמת". שגריר ישראל באו"ם.
5. "בצה"ל העריכו כי פעולה קרקעית תגרור ירי טילים על גוש דן, כאשר גם האיום המצרי להחזיר את שגרירם במקרה זה נלקח בחשבון".
לא רק הירי והאנומליה נמשכים יותר משבע שנים, מאז הטרנספר (ההינתקות בעברית צינית שקרית). גם האמירות הציניות והשקריות נמרחות בעיתונים ומשודרות בכלי התקשורת. יש עוד היבטים חמורים לשניים הללו בחברה הישראלית ובצה"ל, בהיפוך התפקידים: אזרחים, נשים וילדים משמשים חומת מגן לצה"ל. צה"ל הפך מצבא יוזם וחכם לצבא נגרר ומגיב בקושי, אך פעיל ונמרץ בהבטחת ההרס בגבעות יהודה ושומרון. נקודת האור הם האזרחים הגיבורים החיים בשטחי האש וחווים את תוצאות ההינתקות.
