מהמחזה בהפקה הקודמת, של תיאטרון הספרייה, אני זוכרת רק את יורם טולדנו וגיא לואל כשני האחים, העומדים במרכז הדרמה. ואכן, שניהם מאז נסקו והיו לכוכבי במה וטלוויזיה. אורי שילה כאן, כג'וני, שחזר מהמלחמה פצוע, טופל ברשלנות והפך בעטיה לצרכן של סמים, פעמיים ביום, עושה לנו כאן בית ספר למשחק. הוא מרים את התפקיד לספירות כה גבוהות, תוך כדי שהוא מדגים בתחילה טיפוס רגיש ומעודן עד כדי שברירי, שבעיית ההתמכרות גורמת לו להתרחק מאשתו האוהבת והאהובה. ובהמשך הוא סוחף אותנו עד לסצנת הסיום הטראגית של המחזה, שהיא הרף העליון בהצגה. כמוה לא ידענו זה זמן רב. המחזה חושף את השקרים והזיוף בהם חיים האח האוהב של ג'וני - פולו, (מתן מישורי) שאת כל שכר עבודתו מעביר לאחיו עבור הסמים, ובכך מעלימים שניהם את הבעיה מהאב הנוקשה (אלירן מועלם). האב, שציפה לקבל מפולו כסף עבור העסק החדש שפתח, ולא מקבל - כי פולו העביר הכל לג'וני, חושף את שנאתו לבנו פולו, ואת אהבתו הבלעדית לג'וני. סיליה, אשתו של ג'וני, שחיכתה לו בשנות המלחמה (מעין קילצ'בסקי) כמהה לאהבתו, אך זו איננה. ברגע של משבר היא נענית לאחיו, פולו, אך מתחרטת, ורוצה להשיב את ג'וני אל חיקה. אך זה מאוחר מדי. דרך ללא מוצא שלישית סוחרי הסמים הלוחצים על החזר החוב עבור הסמים, חוזרים ומופיעים בכמה סצנות ברוטליות, הממחישות היטב מהם גנגסטרים אמריקניים, ולמה אפשר ליפול בגלל ההתמכרות. הסצנה בה "מאמא" הגנגסטר השופע מיניות ונוטף גבריות מסוכה בנשיות (עידן סמדג'ה הרבגוני והמוחצן), כשהוא אונס את ג'וני - אומנם אינה חושפת עריה, אך חזקה גם כך דיה, והמסר שלה ראוי שיצפו בו צעירים וכאלה שנמשכים לסמים כיום. כשהמדיה נוטה להטיף לשימוש חופשי בסמים "קלים", בעוד שידוע שהדרך משם לסמים הכבדים היא בלתי נמנעת וגורלית. דרך ללא מוצא. שלשת השחקנים הללו (כולל נטלי ליסר ונדב כהן) ודניאל ברקאי כ"פוצקי" ממש מעולים, וניכרת עבודת הבימוי הכה משובח של גיל וינברג איתם, כשהוא מעצב את דמותם בצורה כה שונה מההפקות הקודמות. גיל וינברג מפתיע במקוריותו בכל הצגה שהוא מביים בהצלחה. אך הוא גם שחקן מחונן, מהטובים שבית צבי יצר, והופעתו כרוצח מתוחכם וקר רוח בהצגה "השועל" בתיאטרון הספרייה, לא תשכח בגלל עוצמתה. תרגומו ועיבודו של עידו ריקלין, שגם הוא מטובי הבימאים בתיאטרון הישראלי, תורמים רבות להצלחת ההצגה. את התפאורה החכמה ומעודנת שיצר אבי שכווי, התאורה של יעקב סליב, והמוזיקה הנפלאה של שנות החמישים אותה עיבדו ל"ביט" עכשווי אלדר ושרון ברנטמן, שנוסכת רוגע ונועם בין כל קטע מרגש למשנהו - כל אלה מחברים את הפאזל להצגה עוצמתית, ייחודית, שעוד ידובר בה רבות. הישג תיאטרלי נוסף לבית צבי ולבימאי גיל וינברג, שאינו חושש ללכת עד הקצה.