אוטוביוגרפיה והיסטוריוגרפיה של חוקר אמיץ

יתכן שניתן להסביר את יחסו לרוויזיוניזם, לאצ"ל וללח"י בעדותו העצמית כלהלן: "אנחנו גדלנו על השנאה והמיאוס כלפי "הרוויזיוניסטים", חסידי זאב ז'בוטינסקי, שנתפסו כאויבי מעמד הפועלים, הרפתקנים פוליטיים בעלי סימנים פאשיסטים. השנאה הזאת הייתה בת עשרות שנים, מאז רצח חיים ארלוזורוב...ועד הטבעת האוניה "אלטלנה" ב-1948...מנחם בגין נתפס כמסית שמעורר אספסוף לקעקע את השלטון ולהרוס את הישגי "ארץ ישראל העובדת". ב-1952 בעת שהייתי מדריך בתל אביב, גויסתי עם חבריי וחניכיי לבוא לירושלים בכדי להדוף את ניסיונו של מנחם בגין ותומכיו לעלות על הכנסת ולסכל את החלטת בן-גוריון לקבל שילומים מגרמניה. כל אחד מאתנו קיבל ידית עץ של מעדר וסרט זרוע אדום". בהמשך הוא מציין ש"ליחס המזלזל ולשנאה שלנו כלפי מנחם בגין ומפלגתו היו השלכות קשות בעתיד, כאשר הם ניצחו בבחירות 1977 ותפסו את השלטון. בספרי "הקלע והאלה" (1988) כתבתי: "לאחר ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת, חשתי, כרבים מחבריי, שחרב עלי עולמי. בבת אחת קרס סדר העולם הישן" (עמ' 183, 184). האם מדובר בתובנות חדשות או בביטוי לעומק הסלידה מאצ"ל וחירות, שאולי גם נותרה?

סוגיה שבה שולט הבלבול האידיאולוגי היא ההתייחסות העצמית שלו כבן הארץ, כיליד הארץ, עד כדי כך שהוא גורס ש"כל ימיי חשבתי שתחושת הילידות, שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת, ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטויה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים, לעומת הסמלים הדתיים מסורתיים של היהדות בגולה" (עמ' 88). נוסח דומה, אך שונה במודל ההשוואה, מופיע כלהלן בתחילת הספר: "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות "הניאו- כנענית" שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת, ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו קיום ובפיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטויה המזוקק של הציונות. הדגש, הקשר הרגשי אל הארץ, נופה, עציה ואבניה היא ניסיון להתרחק מהטיעונים הפוליטיים, האידיאולוגיים וההיסטוריים שנועדו לבסס את צדקת הציונות, והרומנטיקה הילידית רומזת כביכול על הסתייגות מהם. אלא שפולחן הילידות עלול להוות תשתית ללאומנות קיצונית אף יותר מהתבססות על האידיאולוגיה של הציונות". (עמ' 13). בטרם אתייחס לטענותיו אלו, אציין שבנבנישתי צודק בהמשך דבריו בציינו שבשנת 2011 כ-70% של הישראלים היו ילדי הארץ "אבל התקווה הרומנטית, שעקב כך תיווצר זהות ילידית חדשה וחופשייה מחרדות הגלות, התבדתה ביחד עם האשליה שהצבר יהיה "אדם חדש", ולא "יהודי גלותי". תחושת אי הביטחון של המהגר אינה נטועה בקרקע אלא בנפש. הצורך הנפשי בהקניית "אהבה" למולדת, כמכשיר לגיוס ולשלילת הלגיטימיות של האחר, הפך לטבע שני והוא לא ייעלם כל עוד יימשך העימות עם הילידים האותנטיים" (עמ' 13). ובהמשך הוא מציין לשלילה את כפיית הנאמנות ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".

אז מה ניתן להסיק מדברים אלו על היחס בין הציונות לכנעניות? שהילידות היא בעצם ציונות כמו גם כנעניות? הרי ברור שהכנעניות נוגדת את הציונות, אם כי לפי פרשנות של עוזי אורנן, הכנעניות היא התוצאה המתבקשת מהגשמת הציונות המדינית, אך למרבה הצער נסוגה מפני היהדות שגברה עליה. מעבר לבלבול המושגי, מוזר, שכמי שעוסק בהיסטוריה ובגיאוגרפיה מתוך הכרת השטח והרואה עצמו כיליד הארץ, לא נתן בנבנישתי יותר את דעתו לעומק הסוגיה הכנענית, שרק נוגעת בו, ללא בהירות מתבקשת. אין זו סוגיה תיאורטית בעלמא באשר היא משליכה על מהות המדינה. כך למשל הוא כותב " ביום השביעי למלחמת ששת הימים קמה בארץ ישראל הרפובליקה הישראלית השנייה....המציאות השוררת ברפובליקה השנייה שונה שינוי מהותי מהמציאות ששררה ברפובליקה הישראלית הראשונה, שקמה ב-1948 והתקיימה עד 1967. ממשלת הרפובליקה השנייה שולטת בכל ארץ ישראל המנדטורית...(עמ' 295). אולם מדינת ישראל מעולם לא הייתה בגדר רפובליקה. היא לא מוגדרת ככזו משפטית ואינה מתנהלת ככזו. אין בה "טוב משותף", אין בה לאום אזרחי אינקלוסיבי, אין לה חוקה, וגם אם ניתן לדבר על אחווה, הרי זו הייתה תמיד "תוך יהודית" ולא אזרחית. לכן אין זה פלא שהתפיסה הכנענית גרסה את הצורך בהקמתה, ועל כך כתב מפורשות אהרן אמיר "רשאים אנו לראות בעברה הקצר של מדינת ישראל, כולל את פרק ההווה הנוכחי, על מכאוביו ומשוגותיו, מעין פרק פתיחה" בלתי מחייב" של "רפובליקה ראשונה". וממילא רשות היא לנו, או אף חובה עליונה, להיכון להקמת הרפובליקה השנייה של ישראל, ואם תרצו, ברוח אמירתו הנזכרת של בן-גוריון, לכוון דעתנו, סוף סוף, להקמתה של מדינת ישראל. הגיעה אפוא השעה שנכוון דעתנו, ככלל, להקמתה של מדינת ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית" (אהרן אמיר, "הרפובליקה השנייה", מטעני צד, הוצאת ירון גולן, עמ' 109). אמיר קרא להקמת רפובליקה, מדינה דמוקרטית וחילונית וכזו לא הייתה מעולם ישראל, אלא אולי במיתולוגיית השמאל הציוני, שראה בכיבוש של 1967 את אם כל החטאים לעומת טוהר הציונות עד אז.