בביתנו שנבנה לפני עשרים שנה לא הוצמד ממ"ד, והמקלט נמצא בקומת הקרקע. כדי להגיע אליו אנו צריכים לרדת כמה מדרגות. לא נורא, נכון? אלא שהבעיה במקרה שלי ושל אשתי היא שאנו נכי שיתוק מוחין ובשל כך מוגבלים בניידות וביכולת חושית, בעיקר בראייה ובשמיעה, כך שאנו נאלצים להסתפק בחדר המדרגות כמגן מפני הטילים.
ועדיין, זה לא בדיוק פשוט כמו שזה נשמע לאדם רגיל. בעוד רבים מהתושבים נאלצים גם הם להסתפק בחדר המדרגות בעת התקפת טילים, אנחנו לא מספיקים להגיע אליו בדקה וחצי. ב-90 שניות אנו צריכים להספיק להרכיב את הסדים, מכשירי שמיעה ומשקפיים, בכדי שנוכל לתפקד, לנוע ולתקשר עם הסביבה. הטיל שמגיע מעזה משיג אותנו ואנחנו נשארים חסרי אונים, שרויים בדקות של חרדה עצומה.
שרועים על הרצפה
באזעקות האחרונות כל כך נלחצנו. מרוב ייאוש פשוט הפלנו את עצמנו על הרצפה הקרה למרגלות המיטה. הפחד הגדול שתקף את גופינו גרם לנו לאבד שליטה על הסוגרים. רעייתי זעקה "שמע ישראל" לקול הפיצוץ ולרעד החלונות. היא נשמה לרווחה רק כשהיה נדמה כי הסכנה מאחורינו. אלא שאז מצאנו עצמנו בפני בעיה נוספת כשאנו שרועים על הרצפה ללא היכולת להרים את עצמנו חזרה. נאחזתי בשולי המיטה, ובשארית כוחותיי הצלחתי סופסוף להתייצב ולהתיישב במיטה, מתנשף ועוזר לרעייתי להתרומם. משכתי אותה למיטה, שם היא הצליחה אחרי זמן רב להגיע אל כסא הגלגלים.
אנני רוצה לדמיין מה עובר על נכי שיתוק מוחין הגרים באזורים שסופגים פגיעות רבות ושצריכים לעבור את הסיוט הזה כמה פעמים ביום - ועוד בלילות. אי היכולת להגיע למרחב מוגן בזמן, המתווסף לקושי בתפקוד היומיומי ממומטט את כל מנגנוני ההגנה הפיזים והנפשים שלנו. ברגעים אלו, החרדה ותחושת התלות באחרים מגיעות לשיאם. חוסר האונים שלנו מתעצם ואנו חשים שאנו במצב ובמקום האחרון עליי אדמות בו אנו מסוגלים לתפקד ולחיות את חיינו הלא פשוטים.
