"סבב"? המילה סבב מאפשרת למנהיגות להפוך עניין מורכב לאירוע מנותק ומופשט. זו דרך לעקוף את המורכבות הכרוכה בבניית אסטרטגיה, וללכת על ניצחונות טקטיים קטנים. העולם אכן מורכב, אבל הניסיון לפשט את מורכבותו באמצעות פריקת-עול מנהיגותית הוא לא פחות מאשר חוסר-אחריות פוליטית, ולא יותר מאשר חובבנות מדינית. אין חשבון פשוט למשוואות מורכבות. המשתנים במתימטיקה הזו מרובים, היחסים ביניהם מורכבים, הנעלמים רבים והאפשרויות לקבל תוצאות שונות גדולות יותר מאשר במשוואות רגילות. ואף על-פי כן ולמרות הכל, אין בכל אלה משום היתר לפעול במסגרות מצומצמות כדי ליצור הכרעות קטנות. הכרעות קטנות אינן 'טקטיקה של מנצחים', אלא 'אסטרטגיה של מפסידים'. ארגון טרור יכול לשאוף להכרעות קטנות, בעוד שמדינה חייבת לשאוף לניצחון במערכה הכוללת. "הבנות"? ישראל לא יכולה לשאת ולתת עם ארגון טרור שאינו מכיר בקיומה. נקודה. זו לא שאלה של טקטיקת ניהול מו"מ, אלא שאלה אסטרטגית ארוכת טווח הנוגעת לעקרונות הבסיסיים ביותר עליהם נשענת הדוקטרינה של 'כוח מול עוצמה'. עצם קיומו של מו"מ, גם אם הוא מתנהל בעקיפין, כאשר נציגות שב"כ יושבת בבית מלון בקהיר, ומשלחת מצרית מדלגת בין המשלחת הישראלית למשלחת של ארגון טרור, זהו מחדל אסטרטגי מדרגה ראשונה. אילו היה המו"מ הזה מיועד להסכם שלום, כי אז הוא היה לגיטימי, שהרי שלום עושים עם אויבים, ואז תנאי ראשון לניהול מו"מ הוא 'הכרה הדדית'. מאחר שמדובר לכל היותר במו"מ לשם "הבנות" בנוגע ל'הפסקת אש', ניהול מו"מ כזה הוא מחדל. לכל היותר יכולה ישראל להחליף אגרות עם גורמים המעוניינים "לסייע" כמתווכים בין ישראל לגורם כלשהו (שישראל אינה מכירה בקיומו), ואת זה אפשר לבצע מתחומי ישראל. "הפסקת אש"? אם ארגון טרור מוכן להפסיק את הקרב שמנהלת מולו מדינה ריבונית שהוא פגע באזרחיה, בלי קשר לשאלה אם הוא ממשיך לפגע בהם אם לאו, עליו לבקש זאת בעצמו, באופן ברור ובגלוי. יש בעצם קיומה של בקשה כזו משום חובה מוסרית כלפי הציבור הרחב, והודאה באשמה של קיום טרור. ולמעלה מכך, יש בבקשה פומבית כזו מסר חשוב לתומכי טרור, כי הטרור אינו משתלם. הטרור אינו משתלם, ולא משום שאינו מסוגל להשיג מטרות ויעדים, ואפילו לבסס הצלחות טקטיות. אלא שהטרור אינו משתלם משום שהוא אינו מקנה מעמד לצרכי ניהול מו"מ. מול טרור מנהלים מו"מ רק לשם הצלת בני-ערובה, ואכן כך עשה נכון בנימין נתניהו כאשר ניהל מו"מ לשחרור חייל חטוף. מאידך-גיסא, כאשר אין מדובר בשאלת 'חיים ומוות' של חטוף או בן-ערובה, אין שום לגיטימציה לניהול מו"מ עם ארגון טרור. החמאס מעוניין להשיג הפסקת אש על-מנת להתארגן מחדש, ללמוד את הכשלים המבצעיים כלקחים מרצף האירועים הנוכחי, על-מנת לשפר עמדות ולהתחיל את האש מחדש. זו אינה 'הפסקת אש', אלא הפסקה לצורך התארגנות מחדש. לפיכך, מו"מ מוכרח להיות מותנה בהכרה הדדית, ובהיעדר הכרה הדדית, אין, ולא יכול להיות מו"מ. "דיפלומטיה"? "ישראל מוכרחה להיענות... כי העולם מבקש מישראל...". כך פתחו שלוחיו של בנימין נתניהו את דבריהם באולפני הטלוויזיה אמש. דף המסרים הממשלתי עבר שינוי של 180 מעלות מאז כפה עצמו בנימין נתניהו על העולם בנושא האירני. אם למד את הלקח מן המודל של לכפות עצמו על אחרים, והפך להיות קשוב יותר, זהו רווח נקי עבורו ועבורנו. אולם, העובדה שישראל מוכרחה להקשיב, אין בה כדי לבסס את העובדה שמעבר להקשבה, ישנה גם חובת הניהול של המו"מ המורכב מול אומות העולם. לא קל להסיט את המאמצים הדיפלומטיים העולמיים למקומם הנכון, אך זוהי משמעותו של עול המנהיגות. כאשר מראיינים מרשתות זרות שאלו אמש את נשיא המדינה, שמעון פרס, בנוגע לעובדה שמדינות רבות עולות לרגל לירושלים על-מנת להביא את ישראל לנהל דיונים על "הפסקת אש", ומערכת הלחצים הבינלאומית הכבדה הזו היא אות לכך שהעולם עומד לצד ישראל ומתעניין בשלומה, השיב הנשיא הדיפלומטי: "התעניינות זה נהדר, אבל אנחנו מבקשים פתרונות. לישראל יש פתרון, ומי שפתרון זה אינו נוח לו, יתכבד ויציע פתרון אחר...". כוח מול עוצמה הפתרון הישראלי לא יכול להישען רק על הכוח, ולזנוח את הדרך המונחית על-ידי עוצמה. ממשלת ישראל הנוכחית זנחה את הדרך המדינית. היא החלישה את המתונים בגדה, ולימדה אותם שיעור בתורת ההישגים של מודל הכוח והטרור. ניהול מו"מ עם החמאס, גם אם הוא עקיף, הוא נדבך נוסף במודל היחיד שהממשלה הזו הפגינה במהלך ארבע שנותיה. המו"מ עם החמאס הוא גיבוי נוסף לקיצוניים, על חשבון המודל היחיד העשוי להוציא את כל המעורבים בסכסוך הזה מן הבוץ של שפיכות דמים הדדית וטרור צבאי ומדיני. זה הרגע לממשלת ישראל להתעשת, להניח בצד את המודל של "כוח", ולעבור לניהול משברים מתוך עוצמה. לא לנהל שום מו"מ עם החמאס כל עוד הוא אינו מכיר בישראל. יהיו המשמעויות של היעדר מו"מ כזה אשר יהיו, אני סבור שהציבור יתמוך בממשלה, בעיקר משום שלאורך זמן - ניהול מו"מ כזה משמעו יותר טרור. אולם, במקביל, על ממשלת ישראל לאמץ את שני המרכיבים של ניהול מתוך עוצמה. העוצמה לעמוד בפרץ מול הטרור ולסרב לנהל מולו מו"מ, הולכת יד ביד עם העוצמה של ניהול המשבר לאורך טווח, וחתירה לשלום בתהליך מדיני. בהיעדר תהליך מדיני, גם המרכיב המקנה את העוצמה לסרב לנהל מו"מ עם ארגון טרור נשמט. זוהי שעת כושר ולא משבר. לא למו"מ עם החמאס, על כל המשתמע מכך, כולל גיבוי לממשלה להרחבת המבצע באשר יידרש, ובמקביל - כן למו"מ עם הרשות הפלשתינית, על כל המשתמע מכך.