"דיור ראוי במחיר שפוי?"

לחדר נכנסת עיתונאית בשיער גולש. - מה עשית? "העברתי חוק שמרשה לקופאיות לשבת". - ומה עוד? "הקמתי מפלגה מתפוררת מהקרשים, וכן, אני ממש בעד דיור סביר במחיר שפוי" משיב השיער. - "תשובה נכונה" אנו מציינים, אך מקשים: יש לך רעיון איך בדיוק לעשות זאת? העיתונאית לא מתבלבלת: "מה זאת אומרת, אני העברתי מלנתלפים חוקים חברתיים!" אנו אצים לעיין בקורות החיים. לבדוק אלו כישורי ניהול, כלכלה, תפקיד ציבורי או סתם ותק באיזה מקום שבו עושים משהו מלבד לצרף מילים יפות. אבל אז עמית הגאון, הנודניק הזה, שתמיד בישיבות צוות אומר את התשובה הנכונה לפני כולם, מזכיר לנו שהמילה הראשונה בקורות החיים של המועמדת, היא סוציאליזם, וסוציאליזם פירושו לקחת ממי שיש, ולתת למי שאין, ומה לעשות? בכלכלה הישראלית, אלו שיש להם וצריך לקחת מהם, הם בדיוק אנחנו. מעיין בודקת קצת את ההמלצות. "כל החברים שלה מספרים שהיא מסתכסכת ללא תקנה", מסכמת מעיין. השיער הגולש יוצא החוצה, ואנו עוברים למועמד הבא.

לחדר נכנס בחור שרירי, נוטף זחיחות-דעת וביטחון עצמי. - איפה היית ומה עשית? "אני יפה, ויודע להופיע בטלוויזיה, ויש לי גם דף בפייסבוק". התשובה הרהוטה מבלבלת אותנו, ולכן אנו תוקעים מבט בקורות החיים. יש שם באמת הרבה! הרבה אפסים! אפס מעשים, אפס השכלה, אפס ניסיון! - איך תוכל לעזור לנו להגיע לדיור ראוי במחיר שפוי? השרירן, שועל ראיונות ומיקרופונים ותיק, תוקע בנו חיוך מלא שיניים: "לא זו השאלה! השאלה הנכונה היא 'איפה הכסף?'". - מעיין ואני מרוצים מאוד מהתשובה הקולחת. אבל, עמית הנודניק ממשיך להציק: רגע, אבל שאלנו איך תוכל לעזור לנו להשיג... בנון-שלנטיות מחויכת, קוטע המועמד את הנודניק: "שאלת שאלה, קיבלת תשובה. התשובה אולי לא מוצאת בעיניך, אבל תשובה קיבלת". מעיין ואני משתיקים את עמית הנודניק, אבל אז בא נודניק אחר. זה הפסיכולוג הארגוני שמציין שהמבדקים גילו הפרעת אישיות נרקיסיסטית קשה המשולבת בנטייה קיצונית לרודנות. הבחור השרירי עוזב את החדר, ובאוויר נותר ריח רע של ג'ל. מעיין רצה לפתוח חלון.

לחדר נכנס אחד, מקריח מתקדם, באמצע שנות השישים לחייו. הניסיון זולג מקורות החיים. איזה תפקיד בכיר בצבא! וגם, "בית לא עוזבים", ועוד אמירות נאמנות, משפריצות פטריוטיות כשירת ההמנון ביום העצמות. - הפעם, תורי שלי, סמל ראשון במילואים, לקחת פיקוד: מה קרה ליחידה האחרונה שפיקדת עליה? המקריח מתייפח: "אני אדפוק לכולם 630 על עריקות, נפקדות, נטישת עמדה מול פני האויב!" אפילו עמית מתרכך ומושיט למתייפח כמה טישואים.

זהו! המועמדת האחרונה להיום. אישה באמצע שנות החמישים וסמלת בצבא בעברה, פוסעת בצעדים נמרצים לחדר. כאן, אין צורך לשאול שאלות. המועמדת מדברת בשטף ובקול צווחני: "אני בעד זכויות אדם לנשים, להומואים, לערבים, ואני שונאת את ביבי הכי טוב בעולם". - מעיין מנסה להשחיל שאלה: ומה עם דיור...? המועמדת תוקעת בנו מבט, כאילו היינו שלושה דובים שיצאו מאיזו אגדה. "הרי כבר אמרתי לכם, שאני בעד זכויות אדם לנשים, להומואים, לערבים, ואני שונאת את ביבי הכי טוב בעולם, וחוץ מזה אני נגד המתנחלים, ונגד ביבי, ונגד אפליה של נשים, ושל הומואים ושל ערבים, וחוץ מזה אני נגד העשירים, ואני בעד העניים, וחוץ מזה...". - טוב, הבנו! ומה עם דיור? "נודניקית..." נאנחת המועמדת ומסבירה: "הרי כבר אמרתי לכם שאני שונאת את ביבי הכי טוב בעולם". בשקט, בשקט, אנו מתגנבים החוצה מהחדר. אבל, לא אישה כמו הסמלת במיל. תיתן לפרטים כאלו להפריע לה: הלולאה האינסופית ממשיכה, כמו תוכנית מחשב שנתקעה בלולא אינסופי: "...וחוץ מזה אני נגד המתנחלים, ונגד ביבי, ונגד אפליה של נשים, ושל הומואים ושל ערבים, וחוץ מזה אני נגד העשירים, ואני בעד העניים"...

במסדרון, בדרכנו החוצה, אנו פוגשים איזה גברתן נמוך-קומה חמוש במשקפיים. יוצא סיירת, ואיזה שבע-מאות מדליות על החזה נוצצות בברק. - למה לא נכנסת? "הייתי עסוק בעבודה!" - ואיפה קורות החיים? הגברתן עסוק במתן הנחיות אחרונות בסלולר לאיזו אישיות רמת-דרג, ועל כן אינו טורח להשיב. אז עמית הגאון פותח ויקיפדיה בנייד. "רמטכ"ל, שר תיירות, פנים, חוץ, ביטחון, ראש ממשלה...". - מעיין משתיקה אותו, את הגאון, ושואלת: ודיור ראוי במחיר שפוי? הגברתן בשלו, עדיין עסוק, ואז עמית צורח עלינו: "קרציות, לא שמתם לב מי דאג פה לשמור על הביטחון, ואפילו ריסן איזה ראש ממשלה? איך בדיוק היינו יכולים לחשוב על דיור אם כל שבוע היה פה פיגוע?" מעיין ואני חושבים להמשיך להציק למועמד, אבל אז הוא מקבל טלפון דחוף ורץ לענייניו, ואנו יושבים יחד כדי לפחד מהטילים, ומציצים מדי פעם בשרשרת המתראיינים בערוץ 10. "תראו, מדובר כאן באיש מבריק", מסביר הפסיכולוג הארגוני בינתיים, "קצת שחצן, אבל זו שחצנות מוצדקת למדי". אנו יושבים לסכם; נכון, קצת שחצן, אבל בעצם, כולנו שחצנים קצת. אפילו לא קצת, הרבה! ככה זה כשלמישהו יש כישרון. אבל האיש הוא בדיוק הוורקהוליק שאנחנו צריכים. לא חיוכים, לא סיסמאות, לא להג אינסופי ולא התייפחויות של אכלו לי ושתו לי. נכון, קצת שחצן, אבל אנחנו הרי לא מחפשים פקידת קבלה חייכנית, או איש כוח-אדם, שיארגן לנו ערב גיבוש בפאב, או סתם איש מכירות חנפן. אנו מחפשים מישהו נחוש, מנוסה עם קבלות, שיעשה את העבודה בזמן שאנחנו מקטרים בפאב. והאמת, גם רקורד העשייה של המפלגה וחברי הכנסת של השחצן הזה שיעשו עבורנו את העבודה, הוא בכלל לא רע. טוב מאוד, אפילו היינו מוסיפים, אבל פרגון הוא פשוט לא cool. אז מה אם מסתובבים שם כמה תארים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם, מלחמה בריכוזיות, קידום חינוך ציבורי איכותי, כמה ספרים במחשבה מדינית וחברתית? בשארית כוחותיי אני מקרקר: "ודיור ראוי במחיר שפוי?". ופתאום אני נזכר בחוק מרפי מספר 372 - יש לכל בעיה קשה פתרון פשוט, אלגנטי, מדהים ומבריק, שהוא לחלוטין לא נכון. לבעיה הזו של דיור ראוי במחיר שפוי, אין פתרון קסמים. אבל, אם רק ניתן לאנשים הנכונים שיודעים לעשות, אבל לא יודעים לחייך, את האפשרות, הם לא ידקלמו סיסמאות, והם לא ירוצו להתייפח. הם פשוט יעשו את העבודה.