מוקד מלחמת ההתשה המתחוללת בימים אלה נמצא בדיוק בלב האזור שבו הייתה לנו מלחמת התשה קודמת: זו של יצחק, לפני 3,612 שנה. בדיוק אז, ב-1600 לפני הספירה, עשה יצחק מעשה חלוצי והתחיל לעבד שדות, ושוב לא הסתפק ברעיית צאן שבה עסק אביו אברהם. יצחק היה הפלאח העברי הראשון וגם הישראלי ביותר מבין שלושת האבות. אברהם אבינו, הציוני הראשון, היה עולה חדש ולאחר מכן עולה ותיק. הוא לא נולד בארץ הזאת וזכר את ילדותו באור כשדים ואת בחרותו בחרן. זאת, בדומה לחלוצים בארץ ישראל המודרנית שהיו ציונים "שרופים", אך זכרונות הילדות שלהם היו מפולין או מאוקראינה.
אברהם גם נסע למצרים בשעת הצורך והתמקם בה בתקופה מסוימת. יעקב, האב השלישי, נולד בארץ אך הכיר היטב את חו"ל ואף חי בחו"ל (מצרים) זמן לא מועט, בדומה לדור הנכדים, שנולד וגדל כאן אך מכיר בהמשך חייו היטב את ארצות-הברית וחש עצמו בבית בתרבותה ובהווי חייה. רק יצחק, בן דור הביניים, נולד כאן, גדל כאן, מעולם לא עזב את הארץ וגם מת בה. דבקותו באדמה מזכירה את דבקותם של המושבניקים הוותיקים שהטרקטור והפלטפורמה הם בשבילם מרכז העולם. הם לא עוזבים את הקרקע בתקופות בצורת או הפגזות, כשם שיצחק לא ירד אל מזרח הדלתא של הנילוס בתקופות בצורת ולא הסכים להדרים מעבר לאזור גרר, שעליו עומדים היום ישובים חקלאיים רבים הסופגים קסאמים ופצמ"רים בשפע, ושמותיהם נזכרים כל העת ברדיו בהקשר של אזעקת "צבע אדום".
חייהם של הישובים הללו מול הפלשתינים של עזה אינם קלים כשם שחייו של יצחק - מייסד ההתישבות היהודית באזור, ההרצפלד של התקופה העתיקה - לא היו קלים מול הפלשתים של גרר (שאת שמם "שאלו" לעצמם הערבים בערמומיות רבה). הפלשתינים שונאים את החקלאים של חבל הבשור (הזהה לחבל גרר של אז) ומקנאים בהם, כשם שהפלשתים שנאו את יצחק וקינאו בו. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר" (בראשית כו:טו). זהו פשע שנאה. על כך כותבת חוקרת המקרא פרופ' נחמה ליבוביץ: "מה הדבר הזה? הרי מונעים הם טוב מעצמם, הרי כורתים הם אוכל מפיהם ומפי בהמתם? ולא רק "סתמום" אלא גם "וימלאום עפר" - שלא ימצאום שוב, שלא תהא באר במקום הזה, שלא יפכו כאן מים חיים" ("עיונים בספר בראשית" ע' 181). ומה עושה יצחק? חופר בארות חדשות וגם להן מתנכלים הפלשתים, אך הוא אינו מוותר, ממשיך לעבד את האדמה "עד המטר האחרון" ואינו נשבר. לדברי כמה מן המפרשים שמביאה ליבוביץ בעיונה בפרשת תולדות, הפגיעה הוונדאלית בבארות הייתה ממניע אידיאולוגי אנטי-תרבותי: הבארות נקראו בשמות עבריים, והפלשתים שאפו לסלק לחלוטין את ההשפעה העברית מן המקום, פשוט לעקור את הכל. חמאס אינו רוצה אותנו שם כיום, כשם שהפלשתים לא רצו את יצחק אז - לא מסיבות כלכליות ולא מסיבות של אינטרסים, אלא פשוט, כפי שיצחק בעצמו מטיח בפניהם: "ואתם שנאתם אותי!" (כו:כז).
אבימלך מלך גרר אינו יכול לראות את הדבקות הזאת של יצחק באורח חייו החקלאי. אבימלך מפר את הברית שלו עם אברהם ואומר ליצחק "לך מעמנו, כי עצמת ממנו מאוד" (כו:טז). איננו יכולים לשאת לראות בהצלחתך. אך יצחק לא הלך, ולכן יש כיום באזור ישובים עבריים כה רבים. הדרום הוא ארצו של יצחק, לא "עוטף עזה". השם הזה אינו מוצלח מפני שהוא שם את עזה במרכז ואותנו מסביב, כסרח עודף, כמין מעטפת או אריזה שאפשר להחליפן. אנחנו לא עוטפים דבר. אנחנו בבית. של אבא יצחק.
