אני לא מתנצל בפני
עמיר פרץ. אי שם אחרי נצחונו של
אהוד אולמרט בבחירות לכנסת בשנת 2006, החל משא-ומתן עם מפלגת העבודה על הצטרפותה לממשלה. איתרע מזלי ושמשתי באותה עת כיו"ר ועדת החוקה של המפלגה וככזה הייתי שותף לדיונים רבים ואינטימיים בשאלת הקואליציה העתידית.
בפני יו"ר המפלגה עמדה, למעשה, חלופה אחת: או שיכהן כשר הביטחון, או שיעביר את הבכורה בה לאחרים, הכאילו טובים ממנו -
אהוד ברק או פואד בן-אליעזר - ויכהן כמשנה לראש הממשלה האחראי על רווחה ועבודה.
אנשי קדימה פסלו מכל וכל את האיש המוזר, עם קול מעצבן, המצייץ סוציאליזם מיושן, לתפקיד שר האוצר ולעגו, יחד עם חלק נכבד מעם ישראל, לאנגלית העילגת של הבחור משדרות.
הזכויות העודפות של הצבא
את עמיר הכרתי במשמרת הצעירה במפלגת העבודה, בה מספר הצעירים בעיירות הפתוח, יוצאי עדות המזרח בעלי פוטנציאל מנהיגות היה קטן, והדבר בלט מול צעירי חרות קצב, שטרית,
שאול עמור ורבים אחרים. בחור חריף וערכי, שנאבק בקשיים קיומיים יום-יומיים. שנים לאחר מכן הוא התמודד על ראשות עיריית שדרות וכולנו התגייסנו. ירדנו לעזור במקום בו שלטו ללא מצרים המפד"ל והמפלגות הדתיות דורות רבים. עמיר ניצח והחל את דרכו מעלה תוך צבירת ניסיון מגוון בעולם המעשה הציבורי.
והנה דילמה. הצטרפתי לבודדים שסברו כי עליו לקחת את תפקיד שר הביטחון. המודל של
משה ארנס עמד לנגד עיני, לנוכח שלטון החונטה הנצחית של יוצאי הצבא בממשלות ישראל מאז היווסדה.
את הקריירה הפוליטית הדלה התחלתי כעוזרו הפרלמנטרי של חיים בר-לב ובמהלך השנים עבדתי עם
יצחק רבין, מוטה גור, עזר ויצמן, אהוד ברק, פואד בן-אליעזר,
דני יתום,
מתן וילנאי,
אביגדור קהלני ועוד רבים מאוד ולמדתי ש"אחוות הלוחמים" חוצה מפלגות, מעוותת אידיאולוגיות, ומעל הכל כולם שימרו, ומשמרים גם היום, את הזכויות העודפות של הצבא.
כך לדוגמה, בדיונים על חוק בריאות ממלכתי, למדתי שרבין ומוטה גור היו מוכנים לייצר משבר אם יחייבו את חיילי הקבע לשלם מס בריאות במסגרת תשלומי הבטוח הלאומי. והם זכו. סכום לא קטן זה אינו חלק מתקציב הביטחון, אלא בנוסף לו. כל אלו ראו קודם לכל את הצבא ואת טובתו באופן ברור, מיעטו להטיל ספק ב"אמת" שלו וסמכו עליו כמעט באופן עיוור.
עמיר הוא איש ספקן וחשדן מטבעו וכמי שבא דווקא משורת העם. עם שירות צבאי משמעותי, לא קרייריסטי, היה לו סיכוי לשבור כמה מוסכמות, מעין חלון הזדמנויות קטן לשפיות אזרחית להשפיע על מערכת הביטחון, משב אחר לכיוון שוויון.
כיפת תודה
הביקורת לא איחרה לבוא, גלים גלים היא באה. שש שנים אחרי מגישים לו הציניקנים כיפת תודה, עוד מעט יאמרו שכך או כך זה היה קורה, שבמקרה הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון, ישכחו שוב את שלא עשו לפניו
שאול מופז ו
משה יעלון, (שגם השאירו אחריהם ימ"חים ריקים וצבא לא מוכן לקרב), כמו
אריאל שרון במלחמת יום כיפור, שהשאיר את קו בר-לב מוזנח, עת עזב את פיקוד הדרום שלושה חודשים לפני המלחמה וזכה לתהילה.
בין לבין הגדילו את תקופת הצינון לגנרלים לשלוש שנים ולציניקנים אין צינון, כך נמצא עצמנו עם כנסת מלאת עיתונאים מזן מיוחד תחת אנשי הצבא. עמיר פרץ עדיף על אלו ועל אלו, אין מחיר לעשייה ציבורית, חיבור לאנשים וניסיון פוליטי, פוליטיקה היא מקצוע ולא תחביב, ובלי הבנה עמוקה שלה משילות היא סיסמא.
