יותר מכל צריכים להיזהר מפני מי שממגר בהבל פה כל מה שמתגבה כמכשול לרגליו. הוא אינו יודע לא גובהו של המכשול ולא שיעור כוחו שלו. לעיתים, רחוקות אמנם, הוא יודע לדבר. מי שאינו בוחן מה הוא אומר הלכה למעשה, עשוי להתרשם, מן השטף, מהקרנה של בשורה בוטחת, משידור פשטנות שאינה מייגעת את אונות המוח. זה לא קל. צרכים למנת כישרון גדולה כדי לתלות מלבוש של טעם על דמה סרק והבל. יש מן הבריות שפוסקות מיד "אם אין דעת - כישרון מאין" והן נופלות שדודות לפני 'האיך לא ידענו עד הנה עד כמה זה פשוט? כיצד זה חמקה האמת המבוררת מעינינו עד שבא בא הממגר רב הקסם הזה והוריד אותה ארצה מן האילנות הגבוהים העומדים בשלכת'.
לרוב, הממגר גם אינו מיטיב לדבר. הוא סיסמתי. מספר המילים בתרמילו אינו עולה על מאות אחדות, אבל הוא חוזר עליהן, על המעורפלות שבהן או על הנבובות המהדהדות ביותר. הוא מתחבר אל המילון של האנשים האוהבים דברים ברורים כביכול, המאמינים כי מילה צריכה להיות מילה ומה שהיא מבטיחה היא מקיימת מעצם העובדה שהיא נאמרה. הוא עוגב על כל מי שבוחל בעימות מושכל עם המציאות או עם התבוננות מדודה עם טיבו של העולם. יחד עם שומעיו הוא בודה מציאות התואמת את המיופיה שלו, וקורא תיגר על העולם הנואל המסרב באיוולתו להתנהל על-פי חוקי הפיזיקה ההזויה שלו.
הוא בז למנהיגים כבדי הרגליים ההולכים לאט בין סמטאות האיומים ואינם מפלסים לעצמם דרך בעוצמה, בסילוק הפינות, ביישור השטח, בהתנערות מבעלי ברית, במיגור פשוטו כמשמעו של כל אויב. בתסריט החיים הועיד האלוהים תפקיד של מובס עד עפר, אפילו עד קבר, לאויב. הממגר מזכיר ללא הרף לשומעי לקחו שאם האויב אינו משחק את התפקיד שכתב לו בעל המחבר הגדול של עולמנו, הוא מעיד בכך על בגידת המנהיגים כבדי הרגליים בשליחותם. אילו הוא בשלטון - היה ממגר מיניה וביה, היה מחבק את העם היודע בלבבו פנימה כי אין בעולם בעיות, כי יש רק פתרונות, פשוטים, מובנים מאליהם, ואם הן מסובכים מוכח בעליל כי הם לא הפתרונות הנכונים. המציאו אותם המנהיגים המרחיבים את החזית מן הרצועה לאזור, ומן האזור לעולם ומן העולם לשמיים ולפלנטות שאין לנו עניין בהם ואין להם עניין בנו.
לא התכוונו למגר ולא יודעים למגר
בפלנטות האלה הקרויות - האחת המשפט הבינלאומי, והאחרת זכויות האדם, והשלישית והרביעית והחמישית וכמוהן עוד ועוד האינטרסים הדיפלומטיים וההסכמים הביטחוניים והתלות בידידים והחשיבה האסטרטגית לכל מיני טווחים, ואבוי לנו גם המוסר המסרס, בכל הפלנטות האלה יושב השטן. המדיח הנצחי. האויב הקוסמי.
רק בעלי האמונה הסדוקה נושאים עיניהם לפלנטות האלה. אילו היו זקופי קומה היו רואים קדימה. לא למעלה. לא שמאלה. אפילו לא ימינה. ישר. נכוחה. בגאווה. באמונה בכוח הטבעי שיצק בורא העולם בברכיים שאינן כושלות אלא כשהמחשבות הרבות בלב איש והזהירויות המוקפדות שוקלות יותר משהאדם הטבעי נועד לשאת. הממגר בהבל פה אינו חושש שמא ישאלו אותו איך הוא ימגר, אם הוא יכול למגר, אם בכלל יש בעולם אפשרות למגר, וכמה פעמים הוא ימגר, ועם מי הוא יישאר אחרי שהוא יוצא למגר. די לו בכך שהוא מצביע על המנהיגים המזויפים האומרים שהם ימגרו ואינם מקיימים אפילו לא לשליש ולרביע, ועוד בטרם יתחילו במלאכת המיגור הם כבר נושאים ונותנים עם באי-כוחם של הנידונים למיגור ומורידים אותם מחבל התלייה ופודים אותם מן ההריסות, ומעניקים לאומות העולם שאין להן לאף לא אחת מהן מסורת מרשימה של אהבת ישראל, כתב כניעה בשם האינטרסים הקיומיים של המדינה, שנרתעת חדשות לבקרים מלקיים סוף-סוף את המצווה של התקומה.
בשם האלוהים, קורא הממגר, הבו לי שרביט, את החרב כבר יש לי, הכתירו אותי מלכות, את הגבולות כבר עשיתי, ריתמו לי את הסוסים, עגלתי יודעת את הלאן והשאירו את יום הקטנות מאחור פן תגורו מדינם של דברי הימים שלא יסלחו לעולם למי שלא פינה את הדרך מן המושיעים הכוזבים שלא השיגו דבר, ולא ישיגו דבר. קומו, הלא תראו. הם מפחדים. הם מעמידים פנים. מרביצים בכם תבונות, מתפייטים כי נפתולי אלוהים אחזו בהם עד שההשגחה העליונה האירה דרכם הנכונה, קוראים באוזניכם ניצחונות. הישגים. הצלחות מסחררות. המתפתלים רפי הרוח האלה יודעים את האמת. הם לא התכוונו למגר. הם לא יודעים למגר. הם לעולם לא ימגרו. והם מפחדים, שמא אתם, צאן קדושים, לא תאמינו להם עוד ותקראו את הממגר מאחורי הצאן להנהיג את העם הזה לישועות.
יותר מכל, כבר אמרנו, היזהרו מפני מי שממגר בהבל פה כל מה שמתגבה כמכשול לרגליו. נדנו ריק. ואם אינו ריק, חרבו סדוקה...
