הסכם שלום? בזכות המציאות ובגנות האשליות!

מהות הסכסוך הערבי-ישראלי יכולה להבחן משלושה היבטים. הראשון הוא תפיסת חזון השלום, השני הוא ההיבט הדתי, והשלישי הוא המצב הגאוגרפי. לפי תפישת העולם המערבי השלום הוא חזון ועיקרון אוניברסלי שאליו שואפים כולם. לשם חזון השלום חייבים לעשות הכול, והפניית לחי אחת לא מספיקה. שלום, או דו-קיום בשלום, נובע מיצר בסיסי, מהשאיפה להישרדות של הבן-אדם בנסיבות ותנאים עוינים שבהם שיתוף פעולה ואמנות חברתיות משפרים את סיכויי ההישרדות (לפי "לוויתן", תומס הובס, 1651). ההנחה שיצר אדם זהה בכל התרבויות השונות מביאה למסקנות מוטעות. תרבויות שאינן רואות בחיי וחרות הפרט ערכים מקודשים, ונכונות לוותר עליהם למען מטרות עליונות יותר, אינן נוטות לקבל פשרה עם אויב, המביאה להישרדות הדדית. מה שנראה הגיוני לתרבות אחת נראה כאבסורד לתרבות היריבה. מה שנראה כאלים וברברי לתרבות אחת נראה כאלטרואיזם עליון לתרבות היריבה. ההנחה שאפשר לגשר על הפער בין שתי תפיסות עולם השונות כמעט ב-180 מעלות באמצעות ויתורים הדדיים, הידברות, פשרה, כנות ורצון טוב היא אשליה. לפי האיסלאם העולם מתחלק לשניים: לכופרים החיים בדאר אל-חרב ("בית המלחמה") ולמאמינים החיים בדאר אל-איסלאם ("בית האיסלאם והשלום").

שורשי הסכסוך מעוגנים בקוראן

הקוראן לא שאל מהתנ"ך את חזון אחרית הימים ("וגר זאב עם כבש"). על מדינת ישראל בפרט, והעולם המערבי בכלל, להכיר בעובדה ששורשי הסכסוך הערבי-ישראלי מעוגנים בקוראן, ותחילתם עם כיבוש ארץ ישראל במאה השביעית על-ידי המוסלמים. קשה לשער שוויתור על שעל אדמה זה או אחר - שטחים תמורת שלום - יביא קץ לסכסוך נמשך קרוב ל-1,400 שנים. קשה להאמין שוויתור ישראלי על פיסת קרקע ישים קץ לנקמה המיתולוגית של מוחמד ומאמיניו נגד היהודים שסירבו להמיר את דתם ואף בגדו בו, כביכול, לפי תפישת האיסלאם. לפי האיסלאם אנדלוסיה הספרדית היא אדמה מוסלמית במצוות האל - מעצם הכיבוש המוסלמי בספרד - וכך גם מעמדן של ישראל וירושלים. לקראת סוף המאה ה-10 קבעו הוגי הדעות המוסלמים המובילים ששערי האג'תהאד (הפרשנות השכלית של הדת) נסגרו, ומכאן הדבקות הקיצונית בערכים של המאה השביעית, חוסר הסובלנות האלימה כלפי רעיונות חדשים והאיסור על פרשנויות מחדשות לקוראן. גם היחס למדינה היהודית בפרט, וליהודים בכלל, נקבע לפי הנוסח המקורי של הקוראן ומקבל ביטוי אלים בספרי הלימוד, בדרשות יום ששי ובתקשורת הרשמית הערבית: "הבה ואודיעכם למי השכר הרע מכל אצל אלוהים: לאלה אשר קיללם אלוהים ושפך חמתו עליהם ועשה אותם קופים וחזירים. רע מכל מקומם וגדולה מכל תעייתם מן הנתיב הראוי (קוראן, 5:59-60)"; "הכופרים מבין בעלי הספר והמשתפים [עובדי אלילים] באש גיהינום הם. לנצח יהיו בה. הם הרעים שבברואים (קוראן, 98:6)".

מתכון ההידברות - סיכוי הישרדות קלושים

לכן, לטווח הארוך, סיכויי ההישרדות של ישראל, על-פי מתכון ההידברות, הם קלושים ביותר ורק יביאו למצב של "תמות נפשי עם פלישתים". אם בעתיד יתחולל שינוי מהותי בתפישת העולם המוסלמית/ערבית, פשרות תהיינה אפשריות, דרושות ומוצדקות. בינתיים, הרתעה צבאית, דיפלומטית וכלכלית היא הדרך האפקטיבית היחידה עבור ישראל. ההיבט הגאוגרפי הוא קבוע. לישראל הקטנה צורת יתד החוצץ וקוטע את הרצף הטריטוריאלי של העולם הערבי והאומה האיסלאמית. על כך אנו חייבים תודה לבן-גוריון שהתעקש, וגם צדק, שללא הנגב וללא מוצא לים סוף נהייה עיר-מדינה ולא מדינה ריבונית ברת-קיום של ממש. גם אם נגיע להסכם עם מדינה זאת או אחרת, האומה האיסלאמית תתייחס אליו כהסכם מבית מדרשו של מוחמד שהוא זמני עד להתעצמות מוסלמית. לפי פרופסור מאג'יד כאדורי, שהיה בר-הסמכא המוביל בדיני שלום ומלחמה באיסלאם, תקדים "הסכם חודייביה" משנת 628 - שהופר ב-630 והביא לכיבוש מכה - מאפשר להסכים לשלום זמני כדי להתעשת ולהמשיך במלחמת הקודש. האומה המוסלמית לא תוותר על רצף טריטוריאלי, וודאי שלא על אדמה שהייתה תחת שלטון האיסלאם. נראה לפיכך שהגענו למבוי סתום ללא מוצא, שהרי את תפישת המוסלמים על השלום לא נשנה, בקוראן לא יכפרו וישראל לא תוותר על הנגב, ירושלים ושאר חלקי ארץ ישראל שהיו תחת שלטון האיסלאם. הגיעה העת לצאת מהמבוי הסתום של האשליות ולהתפכח. התשובה לסכסוך הארוך היא שאומנם אין פתרון בטווח הקצר, ועל ישראל להתרכז בסוגיית ההתעצמות וההרתעה, ולהימנע מחזיונות שווא, מוליכי-שולל ומכרסמי-נחישות שאינם ברי-ביצוע.