משנדמו מעט קולות הרעם והברקים ממלחמת עזה המי יודע כמה, התפניתי לעסוק בנושאים מדיניים שברומו של עולם. נושאים שהמלחמה האחרונה אולי דחקו לרגע לקרן זוית אך מלווים אותנו ללא הרף.
כסבא אוהב ודואג אני עוקב אחר התפתחות נכדיי ויחסיהם עם הוריהם. לאחרונה ההתבטאויות המדיניות של בכירים במדינת ישראל הזכירו לי את התנהלות נכדותיי ונכדיי בימיהם הראשונים - עד גיל 3 לערך. מפעם לפעם כאשר התעמתו עם הוריהם ערב ישיבתם לארוחה נהגו להגיד בכעס: " אם לא תעשו כרצוני (כרצון הילד) לא אוכל את הכריך או החביתה". ענישת ההורים בדרך של סרבנות אכילה. תשובת ההורים, לשמחתי, הייתה חדה וברורה: "אם כך, תלך לישון רעב". הילדים הפנימו מסר זה והבינו, אט אט, כי איומיהם הם איומי סרק וכי מדובר בענישה עצמית. ואכן התופעה הלכה ונעלמה. הילדים, כמו כל ילד, מצאו שיטות אחרות למניפולציות על הוריהם במטרה להשיג הישגים במאבקי הכוח ביניהם כנהוג בכל משפחה טובה.
איומי הביטול - ענישה עצמית
התגובה הישראלית לאיומי הפנייה של הפלשתינים לאו"ם במגמה להשיג הכרה כמדינה שאינה חברה הזכירה לי את תקופת התינוקיות של נכדותיי ונכדיי. שורה של מקבלי החלטות ובכירים בשרות החוץ מאיימים מעל כל גבעה רעננה כי "ישראל תבטל את הסכמי אוסלו". האיומים, אותם אני לוקח ברצינות כאשר הם באים מאנשים בכירים כל כך הביאו אותי לחטט בספרי ההיסטוריה כדי להבין מה ישראל רוצה לבטל ואם אין מדובר כאן בענישה עצמית.
ראשית, מצאתי כי ליבת הסכמי אוסלו הם מכתבי ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף עליהם חתומים רבין ועראפת. הפלשתינים הכירו בכתב, קבל עם ועולם, בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון . אש"ף והעומד בראשו, יאסר עראפת, קיבלו את החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון, והודיעו על נטישת דרך הטרור והאלימות והתחייבו לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
אם כך האיום הישראלי לביטול ההסכמים משמעותו כי ישראל תשחרר את הפלשתינים ממחויבותם (שלצערי לא תמיד עמדו בה) להכיר בישראל ולנטוש את דרך הטרור. מזכיר את הילד שמאיים לא לאכול.
מרכיב חשוב נוסף בהסכמי אוסלו היה העברת סמכויות הניהול השוטף של חייהם של מיליוני פלשתינים בגדה וברצועה. הדאגה לחינוך, לרווחה, לביוב, למים, לאנרגיה, למקומות עבודה ועוד נמסרה לרשות פלשתינית נבחרת. מתברר כי העול הכלכלי של אחזקת יותר מיליוני פלשתינים עבר מכיסו של משלם המיסים הישראלי לזה של אזרח "המדינות התורמות". כך משכורתו של המורה הפלשתיני אינה משולמת על-ידי ועל-ידי חברי אזרחי ישראל אלא על-ידי אזרחי נורבגיה וקצבת הנכות של הנכה הפלשתיני עברה מארנקו של שכני לארנקו של אזרח יפני.
הסדר זה מאיימת, עכשיו, ישראל לבטל. במצבה הכלכלי הנוכחי של ישראל שהקדימה בחירות כי ממשלתה חששה לקצץ מיליארדי שקלים החסרים בתקציבה ואשר מתקשה לממן פעולות רווחה אלמנטאריות לאזרחיה יש בכירים ביותר המבקשים להטיל עול נוסף על האזרחים ולממן מהקופה הריקה עוד מיליארדי שקלים שיופנו לעזה ולגדה המערבית.
שוב נזכרתי בהתנהגות המטופשת של ילדים קטנים המאיימים שלא לאכול.
נבירתי בהסכמי אוסלו הביאני גם לתובנה כי פתרון שתי המדינות לשני עמים מונח בבסיסם. הפתרון היחיד ששומר על אופייה הדמוקרטי והיהודי של ישראל ועל בטחונה .רבין ופרס הלכו בנתיב זה לא רק מסיבות מדיניות פרגמאטיות (החלופה להסכמים הייתה קיצוני חמאס) אלא גם מסיבות מוסריות יהודיות של דבקות בעיקרון השוויון וכי כל בני האדם נולדו בצלם. על-פי פתרון זה לא הידרדרה ישראל למסלול הדרום אפריקני בימי משטר האפרטהייד. מדינה אחת לשני לאומים הוא מתכון לפיצוץ פנימי וחשוב מכך לאובדן הרוב היהודי במדינת ישראל. אלמלא , הסכמי אוסלו, התביעה ל"כל אחד- קול אחד" בין הים לירדן הייתה הופכת למסמך בינלאומי מחייב שהפרתו הייתה מבודדת את ישראל ומעמידה אותה מול משטר סנקציות קשה.
גם כאן, האיום לנטוש את עקרונות אוסלו, ילדותי.
למצוא מנופי לחץ ראויים
במערכת המדינית והפוליטית לאיומים, גם אם אלו איומי סרק או ספינים פוליטיים, כוח חיות משל עצמם. לעתים קרובות הצהרות בומבסטיות של מנהיגים מממשות את עצמן. כך גם עלול להתרחש בעניין האיומים לבטל את הסכמי אוסלו.
ילדים קטנים המאיימים לא לאכול נכנעים לבסוף לרעב התוקף אותם. מנהיגים, לעומתם, מוצאים עצמם בונים מציאות שאינם יכולים לסגת ממנה.
אם ממשלת ישראל חושבת (בטעות לדעתי) כי פניית הפלשתינים לאו"ם מסכנת את ישראל, מן הראוי שתמצא מנופי לחץ ראויים והגיוניים ולא כאלו שפגיעתם בנו גדולה והשפעתם על הפלשתינים מועטה, אם בכלל.
