טעמי הוא חתיכת לוזר. יושב לו צרצר-אופקים זה כל ימיו ולילותיו וטומטומיו (שעות בין הערביים) בלשכה העגמומית של המיעוט, וכאשר מעז הוא להוציא ממנה בוהן - חוטף מהמציאוּת חבטה אחר חבטה. כך קורה לו בבחירות (הירוקים שוב לא עברו את אחוז החסימה. זה מנוגד כנראה למצע שלהם); כך קורה לו באירוויזיון (שוב לא זכה השיר שיש בו קורטוב של כמעט-חן); וכך קורה אפילו באסיפות ועד הבית, שם כל הדיירים מצפצפים על טעמי ותומכים ב"השמדת בעיית היונים". "טוב שאתם לא משמידים את בעיית הנחליאלי", אמרתי אי-אז, כשעוד הצלחתי לרצוע את רצוני להשתתף באסיפות. "מה, את יפת-נפש כזו?", התגחך דייר כנגדי. "מה, אתה מכוער-נפש כזה?", עניתי כנגדו.
לא רק טעמי הוא לוזר כרוני, אלא גם אמא שלו. הרי להיות צמחונית זה לחיות כל קוואנט וקוואנט של זמן במתרס הלוזרים (איש אינו טורח אפילו לרדוף אותם). אין להיזון במאכלים מדושני אכזריות? הצחקתם את העולם. כבר אינני זוכרת מדוע התחתנתי דווקא עם טעמי הנוכחי, הרי הוא ממיט עליי רק ריחוק. תוכניות שמצחיקות את שכניי מזעיפות את סבלנותי, ולהפך - חדר הכושר והמספרה, שבהם רואים שכניי מקדשי-מעט, משעשעים אותי.
ובדיוק כאשר טעמי החל כבר להתבשם בשושנת האשליה שהוא מין אריסטוקרט בגלוּת, נחתה עליו זאפטה נוראה: הוא ניצח. אומנם זה קרה, אפעס, בפסטיבל הלאדינו בסך הכול, ובכל זאת, הייתה לי קצת נחת: השיר היחידי שחיבבתי זכה אכן במקום הראשון! זמרת הלאדינו יעל בדאש נתכבדה בתעודת הוקרה מידי יצחק נבון, המכהן עד ימינו, כמסתבר, כפטרון הלאדינו המאציל עליה הוד של כבוד.
וכפי שיצחק נבון הוא מעין רוח רפאים של ממלכתיות, כך הלאדינו היא רוח רפאים של שפה. הפסטיבל תפקד אפוא כמין אנדרטה המנסה לשכנע את עצמה שהיא אירוע תרבות שוקק. מין ניסיון להפשיר גווייה של שפה במיקרוגל של הבידור הנוסטלגי. אולי בגלל המחשבה "שפה מאובנת" נֵדמו בעיניי הזמרות, בשמלות ארוכות וממעטות להתנועע, כמין קריאטידות (פסלי נשים עטויות גלימות ארוכות).
שירי הלאדינו עצמם היו דביקים ורוטטים כג'לטין, במיוחד כאשר הזמרות ביטאו את מילת קודש הקודשים בספרדית - "קוֹרָסוֹן" (לב). רק השיר של בדאש היה חינני ושובבי, כמותה. לפתע נחתה עליי תובנה: מה לנו כי נתגאה בנס התחייה של העברית? הרי חלקים נרחבים בשפתנו הם בבחינת 'לאדינו', קרי שפה מתה! הלוא מילים רבות בעברית נזנחו ומוטלות בין תכריכי המילון כחרקים/פרחים מיובשים. מי יודע מהו שֶׁגֶם? מהי מַזְרֵבָה? אולי צריך, אפוא, לייסד פסטיבל שירים בעברית אבן-שושנית. כך לפחות סבור טעמי, שהשנים הארוכות בגלוּת חידדו את גאוותו והקהו את בינתו.
