אלמלא זה היה עצוב, זה היה מצחיק. אלמלא הייתה הפרשה מתנהלת על-רקע קולות נפץ, אזעקות, לוויות וגיוס מילואים מסיבי, היא הייתה קומדיה משעשעת עם ליצן ידוע בתפקיד הראשי. היום זו פארסה עצובה.
ביום ראשון שעבר התכנס מרכז תקומה. המרכז מונה 38 איש. חמישה מתוכם גויסו בצו 8, אבל הוחלט שלא לדחות את ההצבעה, והם הצביעו במסרון.
אורי אריאל נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה, אך המרכז דחה מכול וכול את הצעתו לשלב את
יעקב כץ (כצל'ה) במקום השני ברשימה. למקום השני נבחר מנכ"ל בתי הדין הרבניים לשעבר, הרב אלי בן-דהן; למקום השלישי זבולון כלפא, עקור גוש קטיף, מראשי המאבק ופעיל חברתי; למקום הרביעי
אורית סטרוק, יו"ר ארגון זכויות האדם ביו"ש. לאחר מכן, לפי הסדר: הרב הלל הורוביץ מחברון ונחי אייל, מזכ"ל המפלגה. כצל'ה, כפי שביקש תחילה, שולב במקום השביעי.
המרכז נהג בתבונה ובאומץ. הוא התעלם מהלחץ שהפעילו על חברי המרכז כצל'ה והפטרון הפוליטי שלו, הרב זלמן מלמד. בחר רשימה מייצגת ומאוזנת שכוללת דמות תורנית, פעיל חברתי (שניהם יוצאי עדות המזרח) ואישה דתית - בדיוק מה שחסר בחמישייה הפותחת של הבית היהודי.
למחרת נפגש אורי אריאל עם
נפתלי בנט. ביום שלישי הגיש כצל'ה בקשה ליועץ המשפטי של הכנסת, להכיר בו כבא-כוחה היחיד ומורשה החתימה של סיעת האיחוד הלאומי, ולאשר שהאות ט' שייכת לו. מכיוון שהוא הראשון ברשימה, בקשתו אושרה.
ארבעה יצאו לדרך אחרי בחירות 2009. יעקב כץ ואורי אריאל (תקומה),
אריה אלדד (התקווה) ומיכאל בן-ארי (ארץ ישראל שלנו). זאת הייתה סיעת האיחוד הלאומי. שבוע קודם הקימו שניים (בן-ארי ואלדד) תנועה חדשה, 'עוצמה לישראל' שמתמודדת לכנסת, וביקשו מוועדת הכנסת להכיר בהם כסיעה נפרדת. בקשתם אושרה. מארבעה נותרו שניים. רשמית, הם שמרו על שם הסיעה. מעשית, זה כבר לא היה איחוד מפלגות, זאת הייתה מפלגה אחת. תקומה.
נפתחו, כאמור, המגעים לאיחוד בין אורי אריאל לנפתלי בנט. אריאל עמד על דרישתו לריצ'רץ' - חלוקת המקומות חצי-חצי. בנט, גם לו היה רוצה להיענות לתביעה, לא היה יכול. מועמדי המפלגה לכנסת, פעילי שטח וחברי המרכז, העבירו לו מסר ברור: החלוקה הצודקת היא 6-4 בעשירייה הפותחת. על-פי המנדטים בכנסת היוצאת. היו שאמרו שזוהי הצעה נדיבה, ובעצם אין מה לדבר על יותר מחלוקה של 7-3.
תקומה, מצדה, ביקשה להסביר לבנט שיש לה אלטרנטיבה - להקים מחדש את האיחוד הלאומי, והיא תהיה בראשותו. אבל כבר בתחילת השבוע, אריה אלדד העביר לבנט מסר: אין מצב. מה שהיה כבר לא יהיה. הוא, מצדו, מעדיף רשימה משותפת של כולם. אבל אם לא יתאפשר האיחוד, מפלגתו תציג מסר ייחודי משלה, שמתמקד לא בציונות הדתית, אלא במסתננים ובערביי ישראל. כלומר בסוגיות שהיו נחלתו של ליברמן. המפלגה, אמר אלדד, מוכנה לשקול את שילובם של אנשי תקומה, אך לא במקומות הראשונים, אלא בהתאם למשקלם האלקטורלי. איך קובעים? עדיף היה לקבוע בפריימריז, אבל אם כבר זה לא נעשה, עורכים סקרים.
הצוותים פתחו במשא-ומתן. מצד הבית היהודי - מנהל הקמפיין, משה קלוגהפט, וראש מטהו של בנט, ניר אורבך. מצדה של תקומה - מזכ"ל המפלגה, נחי אייל, והפעיל הוותיק נתן נתנזון (נוס).
המתווה ההגיוני היה ללכת על הרשימה שמשקפת את יחסי הכוחות, 6-4, ולהקדים את אורית סטרוק למקום התשיעי או אף לשמיני, כדי שיהיו שתי נשים ברשימה במקומות הריאליים, לפי כל התחזיות. אבל אז פרצה הדרמה. או אם תרצו, הפארסה.
