עם סיומו של המבצע שזכה לשם "עמוד ענן" נדרשת בחינה של האירועים מתוך ראייה רחבה. ברור אפוא כי ביסוד הדברים עומד אותו מאבק איתנים בין מדינת-ישראל לבין הערבים (הפעם הם היו מיוצגים על-ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) וכי את הסבב המלחמתי האחרון, שהסתיים זה עתה, יש לראות כחלק וכהמשך לאותה מערכה.
נקודת המוצא היא אחת: המאבק על האדנות בארץ-ישראל. מבחינת העם היהודי, זו היא ארצו ומולדתו. העם היהודי נסמך בדין ובצדק על ההבטחה התנ"כית, על זכותו ההיסטורית-מוסרית על הארץ הזאת. הערבים, רואים בארץ הזאת חלק מאדמת הקודש האיסלאמית (אף שלא בדרגה ראשונה ולא בשנייה). הם אלימים משום שזהו טבעם ודרכם ההיסטורית. הערבים, אינם רואים עצמם ככובשים של חבל ארץ זה, ויתר הארצות אותן כבשו בכוח הזרוע וללא כל זכות היסטורית שעמדה להם. הערבים מתנגדים לא רק לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, כי אם גם לקיומם של יהודים בה.
בדומה לכך, זהו מקור ההתנגדות של מנהיגי העולם הנוצריים. על-פי התיאולוגיה הנוצרית, דינם של היהודים להיות נודדים (אהסוור) בשל הטלת האשמה - החטא הקדמון בהריגת ישו. ולעניין זה, חזרת היהודים לארץ-ישראל והקמת מדינה עברית יש בהן כדי לערער מן היסוד את אותה אקסיומה תיאולוגית העומדת בבסיס היחס לעם היהודי.
שנאת עולם לישראל
לכל זה מתווספת שנאת-ישראל העוברת מדור לדור. אלא שהשנאה הנוצרית היא שנאת הגזע היהודי. ברור הוא ששנאה זו משתווה בין המשכילים ובין חסרי-התרבות. היא בדרגה פרימיטיבית גם אצל אלה וגם אצל אלה.
מבצע צבאי, בהיקף מוגבל, במספר הרוגים מועט בצד האויב, ושכל מטרתו להגן על היהודים הסופגים ירי של פגזים וטילים לאורך זמן רב, מעורר משנתה את שנאת ישראל הרדומה. לשונאי-ישראל אלה, אין זה משנה שהיהודים הם המותקפים המגנים על עצמם, שהם הפגינו איפוק וסובלנות בטרם החליטו לפגוע ברוצחים המבקשים להרוג בהם רק בשל יהדותם, שאין עם בעולם שהיה מבליג על ירי כזה לעריו, שאין עם כזה שעושה כל שניתן כדי שלא לפגוע בנשים ובילדים של האויב (ואף לעיתים מסכן את חייליו לצורך כך). אבל, העובדות והאמת אינן מבלבלות את אלה שבתפישתם, היהודים הם מקור הרע שבעולם. והרי מאות ואלפים של ערבים נטבחים מדי יום בידי אחיהם, אך הדבר אינו מעוררם למעשה כמו אותו מבצע שנקטה בו מדינת ישראל.
די היה לראות את הכותרות הראשיות (של יום שישי) באחד העיתונים החשובים ביותר בארצות הברית (ואולי גם בעולם כולו) כדי להיווכח באותה שנאת עולם המכתיבה לעורכים ולעיתונאים להעמיד את מדינת ישראל בין הגרועות שבמדינות העולם. ויודגש: לעיתים היד הכותבת היא יד-יהודית-מורעלת המגלה שנאה עצמית בלתי-נתפשת.
"אין לנו היסטוריה"
לרגע נדמה כי היציבות העולמית עומדת/נשענת על אותה פיסת קרקע הסמוכה לים התיכון והקרויה רצועת עזה. כשהערבים גילו, כי ישראל עומדת איתנה למול מתקפתם, מכה בהם באופן קשה והיא עומדת בפני הכרעתם, החלו בזעקות השבר הידועות מהעבר. וזו הייתה האות להתערבותם הגסה של ראשי מדינות אחרות, שאינם יכולים להרשות לעצמם לחזות בנצחון היהודים על אויביהם. כך, פשוט. לגביהם, חזרת היהודים לארץ-ישראל והקמת מדינה עברית עצמאית היא בבחינת כניסה מחדש של העם היהודי לתוך ההיסטוריה. מעמד כזה אין בכוונתם לאפשר.
ראוי להזכיר כאן את הסיפור "הדרשה" פרי עטו של חיים הזז. וכך אומר שם יודקה בנאום מול אנשי ההגנה: "אין לנו היסטוריה... שלא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו". וכן: "מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה".
קורות עם ישראל מגלים כי אף שהיה, אולי, בקברי ההיסטוריה, הוא עלה מתוכם. בכל עת היה בתוך ההיסטוריה. גילגל בידיו את גלגל ההיסטוריה. עם ישראל הוא העם היחיד ששרד ושמר על ייחודו לאורך כל תקופת ההיסטוריה ודיבר באותה הלשון העברית ויש לו את התנ"ך המקודש לעד. כך לגבי חבלי-הארץ שנשארו בשמם והנזכרים בתנ"ך.
עזה-ארץ-ישראל
הערבים ושונאי-ישראל תפשו שוב כי ישראל נעה בדרכה לקחת את שערי-עזה (כמעשה שמשון), והם נדרכו להתערב ולעשות כל מעשה שימנע ממנה לקיים את זכותה. מכאן אף ברור, כי אם מדינת ישראל הייתה ניגפת במערכה הצבאית, לא היו אותן מדינות וראשיהן ממהרים להתערב ולעצור את ההרג!
יש לחזור ולומר: עזה היא ארץ-ישראל כמו כל חבלי-ארץ-ישראל. חבל-ארץ זה זועק וקורא לעם-ישראל לחזור ולאחוז בו כאדמת-המולדת.
מסירתו/הפקרתו בידי האויב/הזר מתוך מחשבה שהדבר יביא לשקט המיוחל, התבררה כטעות קשה שישראל משלמת עליה מאז בדמים ובדמים.
הצו האלוהי מחייב את עם-ישראל לחזור לאותה אדמה שהיא נחלת-אבות. אין אפשרות להתחמק ממחויבות זו. אם עם ישראל לא יהיה בעזה, עזה תרדוף אותו. כך פשוט.
נ.ב.
את החלטת הממשלה להורות על הפסקת המבצע והימנעות מכניסה קרקעית לתוך השטח, יש לראות על-רקע הקשיים והמורכבות בהם נתונה מדינת-ישראל לאחר הנסיגה מחבל-עזה (תחילה ב"
הסכם אוסלו" ולאחר מכן ב"תוכנית ההינתקות") והפקרתו לידי האויב.
הלחץ הבינלאומי הברוטאלי שהופעל כנגד מדינת ישראל וקברניטיה, ועוד נושאים שהיה צורך להביא אותם בחשבון בגדר השיקולים, קדמו לקבלת ההחלטה.
עזה עוד תחזור לידי עם ישראל בשעה ההיסטורית המתאימה, כפי שכל אדמת-ארץ-ישראל תשוב להיות בידיו.
