ספרו של מירון בנבנישתי הינו מסע אישי ולאומי משולב. זהו ספר של: חוקר, עד לאירועים, ופעיל פוליטי. לזכותו יאמר שהוא חושף את קלקלתו. כך למשל על כך שפעל ושיחד כמנהל "המחלקה לכלכלה ופיתוח" את ראשי הקהילה המוסלמית שהחזיקה את בית הקברות לטובת בניית מלון הילטון ונטיעת גן עצמאות (עמ' 188). על מעשה זה ועל מעשים אחרים כתב: "פינוי בית הקברות וגם מעשים אחרים, כגון פינוי תושבי הרובע המוגרבי ליד הכותל המערבי ב-1967 , הם מעשים שאני מכה על חטא עליהם. כל מה שאני יכול לומר להגנתי הוא שהייתי בור גמור בכל הנוגע לערבים"(עמ' 189, וגם, עמ' 232). מעשה שחיתות אחר מתגלה בהקשר להצבעת ערבי ירושלים בבחירות המוניציפאליות ב-1993 בירושלים כשהוא מודה "אף כי הבטיחו לי קבלני קולות שיגיעו לקלפי 35,000 בפעול הצביעו רק, 8,000" (עמ' 213).
ישראל כרפובליקה
וידויי בנבנשתי ראויים להערכה. במאמר זה (שהינו מאמר המשך), אעסוק בטיפולו במושגים: רפובליקה, מדינת ישראל כ"מדינה הדו- לאומית", ב"אי היפוך" המצב ובסכסוך עם הפלשתינים. לבנבנשתי יש אבחנות מעניינות שיש לתת הדעת עליהן. אחת מהן מתקשרת לראיית בני פלד(ז"ל) על ההבדל בין מדינה לקהילה, כפי שניתן ללמוד מהקטע הבא: "המעבר מסמכות ללא ריבונות של העידן הטרום מדינתי למרכז סמכות עליון שיש לו שליטה בלעדית על אמצעי האלימות בחברה - המגולם במושג מדינה ריבונית - לא נתפס בעיני מנהיגי הקהילה היהודית כמעבר מהפכני. ככלות הכול, הקמת המדינה לא הייתה לדידם אלא מתן גושפנקה חוקית וסמלית לתהליך המתמשך של הגשמת הציונות.לכן גם המשיכו לזהות את יעדי המדינה, נורמות השלטון שלה, סמליה ותפיסותיה באשר לקהילה הערבית עם האידיאולוגיה והמדיניות הציונית של טרום המדינה.
הזיקה הישירה בין היישוב ומוסדותיו הוולונטריים לבין הקולקטיב היהודי ישראלי, החי במסגרת של מדינה ריבונית, יצרה מערכת נורמטיבית הפוגעת הזכויות בסיסיות של שוויון אזרחי ואנושי, נגועה בשרירות ומפלה על בסיס אתני, בני אדם הנתונים למרותה". בהמשך הוא ממשיך ומבהיר:"מבחנו המוסרי, חובותיו וזכויותיו של מנהיג קבוצת מיעוט אתנית שאינה ריבונית, שונים לחלוטין מאלה של ראש מדינה המגדירה את עצמה דמוקרטית וליברלית, ומתיימרת לשמור על עקרונות אוניברסאליים"(עמ' 135). במילים אחרות, הקהילה שונה פוליטית ממדינה, ובאחרונה מהווים האזרחים הריבון והם שווים בפני החוק.
לאור זאת יש לתמוה כיצד מוצא לנכון בנבנישתי לזהות את ישראל כרפובליקה, הן לפני והן אחרי מלחמת ששת הימים? וכך הוא כותב בשנת 1987:" ביום השביעי למלחמת ששת הימים קמה בארץ ישראל הרפובליקה הישראלית השנייה"(עמ' 295). מה לרפובליקה ולישראל? ברפובליקה קהילת האזרחים הנה בעלת חשיבות מרכזית, ואין היא בגדר רק אוסף של אזרחים אינדבידואלים. מכאן חשיבות הערכים:"חירות, שוויון ואחווה" (ערכי המהפכה הצרפתית), ומכאן חשיבותה של החוקה. ההצטרפות לקהילה היא באמצעות תהליך ההתאזרחות, הכולל גם שבועת אמונים למדינה. לאזרחים זכויות וגם חובות, אבל השירות בצבא נתפס כשליחות מובנת מאליה.
בישראל אין חוקה. בישראל ההתאזרחות העיקרית היא בגין החלת חוק השבות, שאינו מתנא כל תנאי, כידיעת השפה, ידע היסטורי, ושבועת אמונים. זאת ועוד,רשמית בישראל אין שום ביטוי להיותה רפובליקה, מה שקיים, אפילו במדינות לא דמוקרטיות-ליברליות בשמן, כמו: מצרים וסוריה.
אי הפיכות - מסקנה אמפירית
לבנבנשתי יש ביקורת ראויה על תוכנית ההינקות של שרון. ובניגוד לתפיסה הרואה בהינתקות הפרכת תפיסת "אי ההפיכות" שלו, אבל
אריאל שרון בכוונת מכוון, הפך את הפינוי לאמצעי המבטיח את המשך השליטה בגדה המערבית. ראשית, הפינוי החד-צדדי ללא הידברות גרם להפיכת הרצועה לאיום של מתקפת טילים על ישראל, מצב המנוצל כדי לטעון נגד פינוי הגדה, שיגרום לאיום חמור עוד יותר בגלל קרבתה למרכזי האוכלוסין הישראלים. שנית, הנתק בין ממשלת החמאס לבין הרשות הפלשתינית גרם לכך שאי-אפשר היה להתקדם בתהליך השלום. ולבסוף, הפיאסקו של הפיצויים למפונים, שעלותם אסטרונומית, מזין את השאיפה ליצור תקדים שיהפוך את פינוי מאות אלפי המתנחלים בגדה לבלתי אפשרי. לפי אחת הערכות יעלה פינויים של המתנחלים כ-500 מיליארד
שקל"(עמ' 278. אגב, סכום אסטרונומי כזה שמעתי מפי ח"כ מוסיה רז-י.ב.).
אלו טענות ברות משקל והן מתקשרות לטענותיו על תפיסת הקנטוניזציה של שרון ( וגם שלי ביבי). כך הפכה גדר ההפרדה , בה דגל השמאל הציוני "לאמצעי ליישום תוכניתו המדינית, שעיקרה יצירת קנטונים לפלשתינים בגדה המערבית ובעזה, תוכנית שהגה עוד בסוף שנות ה-70 למאה ה- 20. על-פי הוראתו הותווה קו הפרדה כך שהגדיר במדויק את גבולות הקנטונים הפלשתינים, והותיר בידי ישראל כ-50% מן השטח הכבוש (כולל בקעת הירדן, שבה יושמה ההפרדה באמצעים אחרים, ללא גדר)"(עמ' 274).
מכאן יובן מדוע גורס בנבניתי, שאי הפיכות היא מסקנה אמפירית ולא עמדה פוליטית. על המצב שנוצר מאז 1967 הוא כותב:"אני ער לכך שגם ההגדרה "דו לאומיות" יוצרת אי בהירות, שכן רבים בטוחים שאני דוגל בה כאידיאולוגיה או לפחות כתוכנית פוליטית, האירוניה היא שבעיני זהו אסון,וזו הייתה עמדתי מאז ומתמיד. כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת. לכן דו לאומיות אינה תוכנית מדינית או אידיאולוגית, אלא ... מציאות דה פקטו - שמסתווה כמצב זמני"(עמ' 297, פירוט על המצב הדו לאומי מצוי בפירוט בעמ' 304, על אי זיהוי עם התפיסה הדו לאומית בתקופת המנדט, עמ' 307- 311).
במקום אחר הוא טוען שאם היו ממומשים הסכמי אוסלו תוך היווצרות מתוך שוויון "הרי שלא מדינה פלשתינית נוצרה אלא קונפדרציה ישראלית פלשתינית"(עמ' 264). ובראיון (2003) הוא אומר דבר שלישי: "ומכוון שאני יודע שמדינת לאום יהודית לא תהיה כאן, ושתי מדינות לשני העמים לא יהיו כאן, אני נתלה בתקווה הרפה הזו שאולי בכל זאת יצמח פה משהו משותף. משהו ניאו כנעני"(עמ' 299).
אולם הסיפא אודות הניאו כנעניות אינה מציגה נכונה את האידיאולוגיה הכנענית. זו צידדה במדינת לאום עברית שתכלול את כלל האזרחים ובשטח החורג משטח ארץ ישראל המערבית. ניתן לראות במדינה זו מודל מובהק של מדינת לאום (NATION STATE), כמו גם רפובליקה מיעקובינית ועד ליברלית. על-פי תפיסה זו אין כל הכרה בפלשתינים, אולם זו אפשרית על-פי תפיסת הכנעניות נוסח "הפעולה השמית", שצידדה בשתי מדינות לאום, עברית ופלשתינית האמורות להתאחד.
מודל המדינה לשני העמים
לזכות בנבנשתי ביקורת נכוחה במצדדי תפיסת "שתי המדינות" הרואים בישראל שעד מלחמת ששת הימים, מדינה דמוקרטית ליברלית והוא מבקר בצדק את
זאב שטרנהל באשר "הקמת המדינה גם קבעה לדידו של שטרנהל את "מושג האזרחות", וכך שרטטה את גבולות הגזענות הנסבלת...מ"חוק נכסי נפקדים" והפקעת קרקעות ועד "ייהוד הגליל" . חוקים ונהלים שלא הופעלו בידי " הימין" אלא בידי מנהיגי " תנועת העבודה", ששטרנהל הפליא לתאר בזמנו את העמדת הפנים הסוציאליסטית שלהם"(עמ' 257).
בנבנשתי מחד טוען שמודל של שתי מדינות או חלוקה: "אינם דיכוטומיים, אלא ניתן להציב אותם בשני קצוות רצף של מודלים". לגבי מודל המדינה לשני העמים הוא מסביר ש" במדינה הלא מוחלקת , הדו לאומית, ישרור העיקרון " לכל אדם קול"...זהו מודל של מדינה אוניטארית...וריכוזית, שבה מתייחסים לזכויות אינדבידואליות של האזרחים, אבל לא מעגנים בחוקה זכויות קולקטיביות –אתניות למיעוט"(עמ' 311- 312).
מאידך הוא מציין ש"בדרך כל מתייחסים רק למודל הדו לאומי האוניטארי, של "לכל אדם קול", אולם ברור שהוא לא מתאים לחלוטין לישראל./ פלשתין, שכן הקבוצה היהודית הדומיננטית, העומדת להפסיד את הרוב הדמוגראפי שלה,תעשה כל מאמץ להבטיח את שלטונה באמצעות "חוקים".במציאות הישראלית- פלשתינית, שבה שורר קיטוב אתני, כלכלי ותרבותי בעל שסעים מקבילים, לא יכולה לתפקד מערכת חוקית דמוקרטית- ליברלית פשוטה, שכן המערכת הפוליטית אינה יכולה לתעל לתוכה את החיכוכים הבין אתניים"(עמ' 315). אלטרנטיבה הוא מוצא ב"דמוקרטיה ההסדרית" מבית מדרשו של ארנד לייפארט המאפשרת " דמוקרטיה מחולקת המיוסדת על הסכם בין אליטות להשתתף בניהול המדינה"(עמ' 317). הוא קושר זאת ל"מסמכי החזון" הנסבים על " שוויון זכויות קולקטיביות"( עמ' 319).
אולם המודל של לייפארט הנסוב על "דמוקרטיה הסכמית" או "התאגדותית", אומנם שאף להפוך דמוקרטיה בעלת תרבות מפוצלת לדמוקרטיה יציבה. אולם למעט לבנון אין בדוגמאות שמביא לייפארט מדינות שהן דו לאומיות( או רב-לאומיות) . לבנון הייתה ועודה היא מדינת עדות שחוקתה לא עמדה בשינויים הדמוגרפים והיא עדיין בתהליכי תהליכי בינוי לאומי. בלגיה עדין אינה מדינה דו לאומית, היא הוקמה כמדינה דו קהילתית ( או תלת לאומית), ורק בימינו אלו ניתן לומר שהיא אכן למעשה מדינה דו לאומית.
אין למעשה בידי בנבנישתי להצביע על מדינות שניתן להשוותן לישראל ולטעון שהן דמוקרטיות הסדריות כמו גם מדינות דו לאומיות. לאור זאת ניתן לעמוד על הבלבול בהסברי בנבנשתי כלהלן: "הפחד הקמאי מדו לאומיות גורם לשימוש רשלני במושג, להסטת הויכוח וערפולו. ראשית, מערבבים בין מציאות דו לאומית השוררת בפועל במדינת ישראל, שיש בה שני לאומים מסוכסכים, לבין תוכנית פוליטית דו לאומית. שנית, מגדירים את התביעות הערביות לדמוקרטיה הסדרתית כדרישה להקמת מדינה דו לאומית כשוויץ או קנדה - ואז "מוכיחים" שהדו לאומיות נכשלה בכל מקום אחר. אבל ההשוואה הנכונה היא עם עשרות מדינות שבהן זוכים מיעוטים לאומיים להכרה בזכויותיהם הקולקטיביות, הפוליטיות והתרבותיות, בלי חלוקה טריטוריאלית" (עמ' 320).
לטענות אלו של בנבנשתי מן הראוי להעיר ההערות הבאות:
ראשית שוויץ איננה מדינה דו לאומית ( אם כבר אז רב-לאומית כי יש בה דוברי ארבע שפות) אלא מדינת לאום אחת שבה יש ארבע שפות או תרבויות. קנדה היא מדינה פדראלית שאחת המדינות שבה היא דו לשונית- תרבותיות. כל עוד הרוב בקוויבק לא ישאף ויממש עצמאות, אין לראות בה במדינה זו מדינת לאום. שלישית, אין מדינת הלאום בעלת המיעוט הלאומי דומה למדינה הדו לאומית:
- יש מספר מועט של מדינות דו לאומיות דמוקרטיות, ובלגיה המוצגת ככזו הינה משפטית פורמאלית, מדינת לאום דו קהילתית, אך היא גם דוגמה לחוסר יציבות.
- מדינות המיעוטים הלאומיים במזרח אירופה הן מדינות בהן הדמוקרטיזציה והליברליזציה לא באו עם תהליך בניית האומה, ולכן הן בגדל מודל שמתהווה וטרם הגיע להבשלתו. בנבנישתי עצמו מביא המודל הבוסני כמודל שתפקודו מתאפשר רק בשל המעורבות המערב אירופאית (עמ' 323- 324).
מבחינה זו דומה שהסכסוך הפלשתיני-ישראלי אינו מאפשר קיומה של מדינה דו לאומית שתכיל את שני הצדדים, מה גם שהשחקן המדינתי אינו בגדר מדינת לאום טריטוריאלית , והשחקן השני איננו בגדר מדינה ולוקה בתרבותו הדמוקרטית ליברלית.
