גם בשנתו ה-85 נחשב פרופסור צבי אבני לילד הפלא של המוזיקה האמנותית וליוצר פורה שלא נס ליחו. אחרי ככלות הכל מאפיין את חתן פרס ישראל למוזיקה סגנון ייחודי, הממזג בתוכו חדשנות בצד ניאו-רומנטיקה. אף ששורשיו הססגוניים נטועים, אומנם, במסורת האירופאית - שורשיו היהודיים הם חלק בלתי נפרד מיצירתו המוזיקלית. בשבילו המלודיה היא נשמת המוזיקה ויצירותיו הרבות והמגוונות כבר הפכו זה מכבר לנכסי צאן הברזל של ספרות המוזיקה הישראלית, המבוצעות בארץ ובעולם כאחד.
פרק מאלף בספרו הייחודי, "במפעם אישי", מוקדש לסיפור גלגולו של הזמר המזרחי, שאליו רוחש אבני אהדה יתרה. לדבריו צמח הזמר הזה כתרבות מוזיקלית בפני עצמה, שבשורשיה העממיים מהדהדים צלילים שצמחו מן האדמה הזאת ומן ההווי החלוצי.
מקורות ההשראה
המוטיבים הבסיסיים של המוזיקה הזו הם, אליבא דאבני, עבודה, בשילוב של עלייה, התיישבות ושמירה על המולדת. על ההווי הזה הולבשו תחילה לחנים שהחלוצים הביאו עימם מארצות-מוצאם וברבות הזמן התלוו אליו, בהדרגה, גם צלילים חדשים, בעלי גוון מזרחי יותר, שמקורות השפעתו היו שירים של עדות המזרח, לחניהם של השכנים הערביים, זמרת הגעגועים של הבדואים הנודדים והדי הדבקה וההורה, שמקצביהם הרקידו את רגלי החלוצים עד לסחרור החושים.
בעוד שמחברי הלחנים החדשים היו אשכנזים, הרי שדווקא הם שאבו את מקורות-השראתם מן המוזיקה המזרחית ובין היתר גם מהסגנונות השונים של טעמי המקרא. מלחינים כאלה - כידידיה אדמון, דוד זהבי, עמנואל עמירן ומתתיהו שלם - שאפו בכל מאודם וליבם לעגן את המוזיקה שחיברו בשורשים של מקורות מזרחיים ויהודיים כאחד, תוך חתירה לצביון ישראלי מובהק.
דמות דומיננטית
אבני מזכיר שלא רבים מודעים לכך שבמשך שנים רבות ניטש בארץ מאבק-איתנים סמוי בין המלחינים שליבם המוזיקלי היה במזרח לבין אלה שהמשיכו לינוק ממקורות המוזיקה של המערב.
תחנה חשובה בתהליך התהוותו של הזמר הישראלי רואה אבני בהופעתה של ברכה צפירה, שבמשך שנים לא מעטות הייתה כאן הדמות הדומיננטית בכל הקשור לזמר הישראלי השואב מן המקורות - בעיקר מאלה התימניים. לדברי אבני המריצה צפירה מלחינים גדולים כבן-חיים, יעקבי ופרטוש, לעבד עבורה שירים מאוצר הפולקלור להרכבים שונים, כשהיא עצמה הרבתה להשמיע אותם בהופעותיה בארץ ומעבר לים.
אבני מספר שרק בשלהי שנות הארבעים החלו להופיע על בימת הזמר העממי מלחינים צעירים, ילידי הארץ, או כאלה שגדלו בה. מסתבר שרובם קלטו את הניב המזרחי עוד בילדותם ובבית-גידולם בארץ הזאת, על ברכי השפה העברית. לצמיחתו של הזמר הישראלי תרמה גם, לדבריו, תנועת מחולות העם, ששיאיה היו כינוסי המחול הגדולים בדליה.
הוא זכאי
שנות החמישים, לעומת זאת, נראות אליבא דאבני כשנות השיא בכל הנוגע לביצוע, להדפסה, לשידור ולהפצה של השירים הישראלים. אבל בתחילת שנות השישים החלו כבר להישמע בארץ זמירות חדשות, של מוזיקה להמונים. ציניקנים החלו מתייחסים אז לשירים הישנים כ"שירי סוכנות", וריקודי העם כונו, בלגלוג, מחולות של "הו הו". שירים על עלייה, עבודה, הגנה, או אפילו תנ"ך, נעשו אנכרוניסטיים בחברה שעברה תהליך של תיעוש מוגבר ושל תנועה מן הכפר אל העיר. בסופו של דבר הרי שרק בשנות השבעים והשמונים חל שינוי מהותי ודרמטי בהווי החברתי בישראל.
בתוך הקלחת הרותחת הזו רק טבעי הוא, אליבא דאבני, שגם אנשי הזמר המזרחי יחושו, בצדק, שמגיע להם מקום ליד הצלחת. אחרי ככלות הכל זכאי, לדברי אבני, אותו קהל המאזינים המשתוקק לשמוע את סלסולי האהבה, הכאב והגעגועים המזרחיים, לקבל את חלקו הלגיטימי בעוגת הקצפת האקזוטית האופפת אותנו.
