אם מישהו יאמר לי שאין לו במי לבחור, אשיב תחילה כי הוא דמוקרט אמיתי, כי הוא מבין מה הן בחירות, הוא מבין שבחירות מחייבות שיקול דעת רציני – ואלה תנאים הכרחיים לחיים דמוקרטיים, תנאים הכרחיים אך לא מספיקים, כי לא די רק במודעות דמוקרטית, אלא גם חלה עלינו החובה לממש בשטח את ההשלכות של המודעות וללכת לבחור; וכאן צץ המכשול של "אין למי לבחור", שהוא בעצם משפט נרדף למשפט "איני יודע במי לבחור".
בואו ננסה לפצח את המכשול ולספק לעצמנו ולאחרים כלים להחלטה: נניח שאנו רואים עצמנו כאנשי מרכז/שמאל רך, אנו רואים את שלי, ציפי ויאיר, וכמובן אומרים "אין במי לבחור – איש מהם לא מסוגל כיום להיות ראש ממשלה". אז בואו נזכיר לכולנו שבשיטה שלנו אנחנו לא בוחרים ראש ממשלה, אנחנו בוחרים כיוון, דרך; אנחנו בוחרים מפלגה עם עבר, עם הווה, עם עתיד, עם כוונות, תוכניות ויכולת ביצוע.
לכן, לו הייתי איש מרכז/שמאל רך, הייתי שואל את עצמי האם מתאימה לי דרכה של
שלי יחימוביץ' (מתינות מדינית - דגש חברתי)? או האם מתאימה לי דרכה של
ציפי לבני (רגישות חברתית - דגש מדיני)? או שמא מתאימה לי דרכו של
יאיר לפיד (אשר התקשיתי עד כה לרדת לשורשיה הייחודיים).
אם העדפנו דרך מסוימת, השאלה הבאה היא: האם למועמד שאנו בוחרים בו על-מנת לממש את מאוויינו, אכן יש סיכוי לממש אותם? כלומר, מה הסיכוי של שלי להשפיע על התהליכים החברתיים, בין אם תשב בקואליציה או באופוזיציה? ומה הסיכוי של ציפי להשפיע על התהליכים המדיניים בין אם תשב בקואליציה או באופוזיציה? ומה הם סיכוייו של לפיד להשפיע על אותם תהליכים אשר אני אישית, כאמור, התקשיתי עד כה לרדת לשורשיהם הייחודיים?
אני מאמין שלו כל בוחר פוטנציאלי בסקטור הגדול הזה של מרכז/שמאל רך היה שואל עצמו את השאלות לעיל, היה חושב ואף עונה - הוא היה מוצא במי לבחור מתוך המגוון הרב הקיים.
