"עוטף אהבה בדוקרנים"

קשה לי לשייך את השורות היפות שבספר לקטגוריה של שירה, כשם שקשה לי לשייכן לאמירות, להגיגים. כי אין בהן כדי הגדרה מדויקת של אחד מאלה, עם זאת יש בהן מזה וגם מזה. גם לא נרשם בשער הספר "שירים", דבר הנהוג בדרך כלל או ברוב המקרים, ואולי המחבר עצמו התקשה לכתוב כך, שכן הדברים, שברובם המוחלט מחוסרי כותרת, נעים בין שירה להגיגים ולאמירות, ולא פעם למוסר השכל זה ואחר, כאשר מטבע הדברים האלה שוֹרה ארומה של ליריות מסוימת בין השורות. אולם לא פחות מכך ואולי אף יותר מורגשת ההתבוננות הצינית מעט לעבר החיים. אולי כאותה ציניות של החיים עצמם כלפי אותה ציפור קטנה מעמוד 39, המתלבטת אם טוב יהיה עבורה לחמוק מכלובה ובאם לא: צפור קטנה כלואה בתוך כלוב יושבת ומתלבטת, לברוח או להִשָּאר. כמה מוזר, אותה מחשבה פעם מעוררת דִכּאון ופעם תקוה. כך היא מתלבטת. איזו דילמה של יצור חי קטן כל כך. אבל ממש כמו קונפליקט ענק של אנשים שחיים בתוך מלכוד והם חוששים לצאת ממנו ונותרים בתוכו: גברים הלכודים במסגרת קשה מאוד ולא מתגמלת של פרנסתם. נשים הלכודות בנישואים כושלים וחוששות לפרק אותם. מצבים כאלה עוד רבים ומובן שהדוגמאות תקפות לשני המינים. שלושה שערים בספר: אחד פונה לעולם, השני פונה לאדם, השלישי והמסַכּם פונה לאלוהים, אולי בחזקת הגורם הגדול. אביא, אפוא, מתוך שלושת השערים כמה בתי שיר, כמה לגימות קטנות כמו שיצחק שין אומר, ובכולם יש נגיעות וטעמים של אירוניה, תובנה, לקח, משל. הנה טעימות מהשער הראשון, "קורטוב של אור": פעם חלמתי להיות גדול, אומר הדגיג הקטן. מאז החכמתי - חורי הרשת הם הגבול. (עמ' 11)

זכר ונקבה ברא אותם מה שגרע מהאחת הוסיף לאחר ומאז זה רוצה לתת וזו לקבל. (עמ' 17)

מראה חשוף של סלעים מטריף את חושיו של גל תמים שרצה רק לעצום עינַיִם על החוף. (עמ' 33) הנה כאן יציריו של הטבע נאספים בכמה שורות, וכולם נתקלים באיזו התעמרות שלו בהם, כאילו הוא חומד אתם לצון. אך קשה לומר שהלצון של הגדול והנורא הזה מעלה חיוכים רבים מדי על פני הקטנים שבהם הוא שולט ביד רמה. כל זה מעורר מחשבה, אם כי יש תחושה שהקורא מבקש עוד, לא רק טפטופים, לא רק מנות ראשונות, וכאילו המחבר אומר לא, המנות שלי קטנות, הטעמים שלי מרומזים, וכבר המלצתי בראשיתו של הספר שמוטב ללגום לאט. בשער השני, "באופק אני רואה לב", שאפילו שמו מרחיק, מצמצם, מגביל ומוחזק באיזו תקווה רחוקה, יש כבר נגיעות של אהבה והרוך מתגנב לכאן אולי בלי שהמחבר ירצה בכך. כי הוא כמעט מסתתר, לא אוהב להתמוגג, לא אוהב להשתפך, רק לומר את דבריו מתוך הקונכייה שלו. וכמו שהוא אומר לנו הוא אומר גם לזו שהוא אוהב וגם לעצמו להסתפק בַמועט, בַקצר, בזה שנוגע וכבר חומק, והוא מתעטף בקונכייתו ומותיר אחריו את טעמו החמקמק: אַהֲבָתִי תסַפק לך מחסה וכשתסירי את בגדַיִך תִּרְאִי שיֵש עלַיִך מעטֶה. (עמ' 49)

איני אחר זו רק את. פעם את רואה אותי מֻשלם ופעם את רואה את השברים מהם אני מֻרכּב. (עמ' 51)

הכאב עוטף אהבה בדוקרנים ואני תמיד שוכח לחבֹש מגִנים. (עמ' 56) השער השלישי, "וירא אלֹהים כי רע" הוא קצר, אולי צר, אולי משום שזה השער לאלוהים, ואולי משום שאין בפיו דברים לומר לו לאחר שברא עולם שלם באמירות קצרות וכמעט לא מחייבות, אך בלי שהסתפק בטוב שיצר וגרם למשוררים לכתוב את שכתבו בציניות ובאירוניה. אולי ציניות ואירוניה דקות במקרה שלנו, אך נוכחים וצובטים. כך או כך, העולם אינו נראה כיצירה מוצלחת בשורותיו של יצחק שין, אם כי אינו משעמם, לא פעם במובן הרע, ובכל מקרה ודאי הוא שאינו מושלם או נטול רוע, חלילה: וירא אלֹהים כי טוב ויברא את האדם כדי לאזֵן. (עמ' 73)

וביום השמיני נטל אלוהים רקמה זעירה מלב האדם ויברא ממנה את הרֹעַ ויצַוֶה עליו אלוהים, השתרֵעַ בשמים והתפשט בים. ויתקערו השמים ויגעו בקצה האופק ויטפס הרֹע על צדם האפל ויחלחל לכל העולם. וירא אלֹהים כי רַע וַיִּתְפָּעֵל - איזה עולם מֻשלם. (עמ' 74) כך טוען יצחק שין כנגד אלוהים. אך אולי לא צריך לדון מדי את הבורא לכף חובה. שמא העולם זקוק לכך, שמא רצה האל ללמדנו להבחין בין הדברים. כי בלי הרע איך נדע את הטוב, ובלי המכוער איך נדע את היפה, ובלי הטיפש איך נדע את החכם, ובלי הדוחה איך נדע את הנעים, ובלי החושך את נדע את האור... ובכן טעמנו, וכאן ארשה לעצמי לומר מילים אחדות לסיום, מבלי שאלו תהיינה מכוונות לספר הזה דווקא אלא לספרים בכלל ולספרי שירה בפרט: אני תוהה על הוצאת הספרים שקבעה על גב הספר את מחירו לשבעים שקלים חדשים. האם סברה שגם ספר שירה, זה או אחר, יוכל להשתלב במבצעי המכירות המוזלות כדי שיהיה אפשר לומר כי לטובת הקוראים נמכר הספר בחצי המחיר - כפי שהיה ראוי מראש, כמו גם כל ספר אחר, אם שירה ואם פרוזה - אולי באצטלה של חודש הספר או ערב חג זה או אחר? דעתי שקביעת מחירו של ספר צנום בן עשרות עמודים במחיר כזה גוזרת עליו מיתת-שוּק חטופה. אבל מחירים מוגזמים הם רק אחת הסיבות להיעלמותם של ספרי שירה מחנויות הספרים, ואולי אף לא הראשונה שבהן, ויהיו שיסכימו אתי. (יצחק שין, "קורטוב של אור", הוצאת ספרי עיתון77, 2011, 78 עמ')