הסכמת הורים טבעיים, למסירת ילדם לאימוץ, מהווה עילה כדין להתערבות בתא המשפחתי ושלילת זכויות ההורות הטבעית. יש נסיבות שההורים נותנים הסכמתם לאימוץ ולאחר מכן חוזרים בהם מהסכמתם זו.
בית המשפט, בבואו להכריע אם לאפשר להורים לחזור בהם מהסכמתם, יתחשב בשתי שיקולים:
- בשיקול כי אם טובתו של הקטין היא, שיחזור להורים הטבעיים, יש לעשות כן. הן משום זכותם היסודית של ההורים הטבעיים, והן משום האינטרס הציבורי בקיום קשר טבעי זה.
- מאידך-גיסא, עומד השיקול, כי יש לעודד את מוסד האימוץ ולטפח רצונם ונכונותם של הורים מאמצים ליטול על עצמם את מלאכת האימוץ. מערכת כזו עשויה להיפגע אם הורים טבעיים יוכלו לחזור בהם בכל עת, עד לזמן צו האימוץ.
תוצאות האימוץ הן ניתוק מוחלט בין המאמץ לבין הוריו ושאר קרוביו (למעט בנוגע לירושה), אך בית המשפט רשאי לצמצם תוצאות אלה.
מאחר שתוצאות האימוץ הינן קיצוניות. בהתקיים עילות אימוץ, יבדוק בית המשפט כל מקרה לנסיבותיו בהתחשב בטובת המאומץ ויחליט, האם עדיף אימוץ על כל תוצאותיו, או אימוץ פתוח אשר במסגרתו נמסר הקטין למשפחה אומנת או לפנימיה, והקשר עם ההורים הביולוגים אינו מתנתק.
בנוגע לאימוץ פתוח נקבע כי בדרך כלל אין זה פתרון רצוי. ילד זקוק לבית חם ואוהב, ומסגרת משפחתית יציבה. באין הורים טבעיים, יכולים לספק לו צורך זה, יש למצוא לו הורים מאמצים שיעתירו עליו את מה שהוריו הטבעיים אינם יכולים לתת לו.
עם זאת, אין לקבוע מסמרות וכל מקרה יבחן לנסיבותיו.
