מישהו מסתובב בלילה החשוך של חייו ומבקש להאיר אותו במוות. הוא כלוא באפלה שלו. הוא נגע בה. הוא מש אותה. ערם אותה, אטם בה כל חלון, כל סדק בין דלת ומזוזה ומשקוף. לא רואים אותו. הוא איננו. נהר אדם של המונים שוטף בערוצי הערים. יוצא לעבודה. כורך כריכים לארוחה. יוצא ובא בחנויות, באצטדיונים, בתיאטראות, במוזיאונים, באולמות ההרצאה, בפרוזדורי הפולמוס בהם הולכים הטוב והרע אל החכמים לשאול אם הנם הוויה או בדיה, מידה או אשליה, בטרקליני הבתים בתום יום עמל, במטבח סביב לשולחן ארוחה מפוטפטת עם בני משפחה, בחדרי השינה והאהבה הקטנה הברה.
הוא איננו. סוגר חדריו. מבריח דלתו. ילדי העולם בוכיים, צוחקים, צורחים, נוטעים את עצמם בעולם, ברכיים פצועות, שרוכים פתוחים, תיקים מלאים קשקושים שיהיו עוד מעט חלומות, מיליונים, בנים, בנות, ניצנים שאין להם עוד מושג כי כל שפורח נובל יום אחד, ילדי אלוהים לפני שנחשים פיתו את אדם וחווה לגלות חטאים בחמדה וחמדה בחטאת, תמימים.
הוא רחוק. לא אוהב. לא שונא. מחובר רק לכל מה שממנו ניתק את עצמו בחלף שחתך בדממה שלימה את כל העולם ממנו ואותו מכל העולם השוקק. קשור בחבל קרוע לעמוד התלייה של תבל הנוהגת תמיד כמצוות מנהגה.
יש הרבה מישהו כזה הנעול בתוך החלום השחור של עצמו המהלך עם כלאו בין בני האדם ואיש לא רואה אותו כי עין איננה יודעת לראות אל תוך החומות הבנויות מרוחות ואיש לא מעלה על דעתו כי יש הרבה מישהו שייצאו פתאום מתוך סוגרם לנקום את נקמת היותם על פני הארץ הזאת בברית כרותה עם אקדח של מלאך אחד מכל מלאכי המוות אשר לנים להם באלפי עיניים פקוחות בתאו של מישהו כזה, בברית כרותה עם רובה, עם מקלע, עם אש ועופרת עם להב פלדה של עוד מלאך אחד שנחבא עם אחד מן המישהו האלה ואין, לא היה, לא יהיה אדם בעולם ששמע אותו נושם נשימה קודרת אחת.
והכל אז פתאום מתפוצץ והכל אז סתמי כמו אין יותר אלוהים במרומים והפשר אובד ואין עוד סיבות מולכות בין גדרות פרוצות עוד בטרם תקעו הוזים בהקיץ יתדן באמונה. ונשים, ואנשים, וילדים וילדים וילדים, מי ימנה, נטבחים ואין תבונות ואין שום חוכמה ואין טעמים וסובב ומסובב וראשית פתורה רק אחרית בקורי עכביש מטורף שטווה את מלכודת המוות הזה הלוכדת גם את המישהו זה הגוסס על מפתן כלאו הפרוץ.
אז עושה השפיות מהוססת דרכה בדמעות ופרחים ונרות ומספד ומוצאת ניחומים במסע ייסורים של חיטוט בטורי חשבון נפשה, ונשבעת שעוד לא יצא מישהו מתוכה לתוך התא החשוך של חייו לתנות אהבים עם הקץ ומסרבת לדעת כי עוד היא נשבעת וכבר מישהו מתחיל את מסע הדומה הנורא ונהר האדם יוצא שוב לזרום בערוץ כתמול ואיננו יודע לראות אל תוך החומות הבנויות מרוחות ששרדו מי יודע מדוע ומי יודע כיצד את החושך על פני התהום ביום בו ברא אלוהים את האור ופליטת תהומות מוכות סנוורים גיששו דרכן למעמקים עד הלום עד הלום...