את המהפכה הצרפתית, ששינתה סדרי עולם ב-1789 החלו אזרחים פשוטים מהשורה, שהחליטו לומר די לשררת השלטון, לאי-הצדק החברתי והכלכלי ולכוחם הבלתי מרוסן של השליטים. כנגד צבאו המפואר של המלך, שריו, שופטיו והמוציאים לפועל מטעמם, כנגד האריסטוקרטיה המורמת מעם, עלו אלפי גברים נשים וטף על בריקאדות שהקימו, הרסו בידיים ריקות בתי סוהר וסמלי שלטון רקוב ומפלה, והבריחו את השליט העליון מביתו המבוצר.
הכוח אשר הניע אותם היה בהרגשת חוסר-האונים ו"אין מה להפסיד" המשותף להם. הרוח הגבית הייתה ברעיונות החדשים של שוויון האדם וזכויותיו, ושל ההכרה שגם להם יש מה לומר על עיצוב עתידם, ושלראשונה יש לאדם הבודד סיכוי להשפיע על דמותה של המדינה.
ידוע לכל למה הביאו הבריקאדות ההן - סמל התסכול ואובדן התקווה שהפכו לסמל להתחדשות, שוויון וזכויות, והפכו תוך שנים את חייהם של רוב עמי אירופה לטובים בהרבה. מאז, היו הבריקאדות לאמצעי וסמל בכל חברה וארץ שתושביה הגיעו לקצה גבול יכולת ההשלמה. לעתים הן טבלו באש ודם, ולעתים הספיקו כסימן לשלטון לפנות את מקומו.
הבריקאדות שלא קמו ברוטשילד
ברוטשילד שבתל אביב נולדו הבריקאדות הישראליות. התפרצות הזעם של הציבור הישראלי מול תעתועי השלטון, חוסר השוויון ואובדן התקווה לעתיד טוב יותר, אך בעיקר תחילתו של חלום שהנה גם האזרח הקטן יוכל להשפיע. אלא שהתופעה כבתה בקול ענות חלושה, ללא אלימות וללא בריקאדות. הפגנת עשרות אלפים, עדיין לא משוכנעים בכוחם, שבאו להפגין כשהם דוחפים את עגלות ילדיהם. אזרחים תמימים שכל מחשבה לאלימות מהם והלאה. הם ניסו להאמין שקולם הפרטי, שהתערבב בעשרות אלפי האחרים, יזעזע את השלטון האטום ואת מרכזי הכוח העומדים מאחוריו.
האפיזודה הרעננה והנאיבית הזאת באה חיש מהר לקיצה העצוב. תלוי בעצם את מי שואלים, יש שאמרו כי ברוטשילד ניתנה לעם ההוכחה שהוא "כן יכול" ושכשהוא יכול - השליטים וחצרותיהם עוצרים לרגע, ושואלים את עצמם ואת שותפיהם, האם העם הזה, שלמרות רבבותיו השכיל לשמור על איפוק, יכול גם לעקור מדרכות, לבנות בריקאדות, לנפץ שמשות, לשתק את המדינה ולגרום להם לאבד את השלטון.
עברה שנה, והעם עומד, כמה לא מפתיע, בפני קיר אחר: יש לו אפשרות תיאורטית לבחור לעצמו מנהיגים לשנים הבאות שיובילו אותו בין עשרות מוקשי מוות, יש לו אפשרות - ואין לו את מי.
הוואקום במנהיגות לשעת משבר
רוב העם - והסקרים רק מדגישים זאת - מתקשה להחליט מי מהמועמדים הוא הפחות גרוע ומי מהם יהיה מסוגל להפסיק את הצניחה לתהום אליה מובילה אותו ממשלתו הנוכחית, וכנראה גם הבאה.
ביטחון אישי יומיומי, גזענות, אי-שוויון בנשיאת הנטל, גידול בפערים הכלכליים ומספרים שלא יאמנו של ילדים עניים, אובדן כל מעש לקידום השלום. ידידים ותיקים נעלמים לנו מהזירה העולמית, קהילות יהודיות שתמיד לחמו את מלחמתנו בדעת הקהל בעולם, נאלמות דום מול התנהלותנו המטורפת, ושונאי יהודים וישראלים נואמים באין מפריע בכמעט כל פרלמנט בעולם.
זהו תהליך בלתי הפיך חברים. הכניסו זאת לראש. ארה"ב לא תהיה עבורנו לעולם אותה ידידה, עם או בלי אובמה, ושלא ירדימו אותנו ב"אינטרסים אסטרטגיים משותפים" המבטיחים את המשך הברית בינינו. לארה"ב יש לא פחות אינטרסים בארצות האיסלאם וגרורותיהן.
גם האירופאים ינשמו לרווחה כאשר לא יצטרכו להתייסר בבחירה לצד מי עליהם לעמוד, כי באיוולת, ביהירות ובחוסר המקצועיות של ממשלתנו לקחנו מהם כל שיקול מוסרי, היסטורי ואנושי שעמד עד עתה לצדנו.
יש היום בארץ אזרחים רבים כל-כך שאינם יודעים במי לבחור להנהיג אותם, ויש היום בארץ מועמדים מועטים כל-כך להיות נבחרים, עד שכל מי שדואג ליום המחרת כאן נמצא על סף אובדן עצות ותקווה, וכשמרגישים אובדן עצה ודרך, קל מאוד להיות מגויס להקמת בריקאדות. מה יש להפסיד? אולי יש מה להרוויח?
מי שמתכונן לנאום לנו על סדרי שלטון תקינים, על דמוקרטיה, על רצון הרוב וכיוצא בזה רעיונות נשגבים, אל נא יטרח, רבים-רבים כבר לא מוכנים לשמוע הטפות מוסר שכאלה. יש שלב שאזרח אומר לעצמו שאולי הרוב טועה בגדול או לא מבין - כי אין מסבירים לו האמת.
כל-כך הרבה שאלות ל-2013
גורלו של העם מניח לפתחם של המבקשים להמשיך להתקיים כאן, מבחר פרוע של שאלות קשות לינואר 2013:
- האם האיום האירני התפוגג לו פתאום או ששני ההרפתקנים עבדו עלינו במשך חודשים, במחיר מיליארדי שקלים? אם כן - האם לא צריך לבעוט אותם מכיסאותיהם?
- איך לגמול לביבי שהעז להמר על גורלנו בבוחרו במועמד הלא מתאים לנשיאות בארה"ב?
- איך לעכל את הטיפשות התהומית שלו ושל ליברמן שלא הבינו שכדאי להצביע לקבלת הפלשתינים באו"ם?
- ומי יסביר למיטב חברינו בעולם, את התעלול הילדותי של הבנייה בשטחים?
- מה יאמר הישראלי השפוי והדואג, לקהילות היהודיות אחרי שהתנהגותה של מדינת היהודים הביאה האנטישמיות באירופה לרמות של שנות ה-30?
- אך בעיקר - מה יעשה הישראלי השפוי והדואג בינואר 2013 כשתהיה בידיו הזכות לבחור הנהגה לאומית, שעה שאין ולו ארנב ראוי אחד הזכאי לאמונו?
- האם את יאיר לפיד המיטיב לדקלם טקסטים שכתבו יועציו, או את שלי יחימוביץ' המתקשה לנצח את האגו ולהסתפק בתיק חברתי חשוב? האם ציפי, בעלת הכישורים והניסיון שלא השכילה לרכז סביבה את מרכז החברה הישראלית ולבלום את הימין המסוכן? או אולי את הרב עובדיה בשמלתו הרקומה?
קיימת התרשמות שיותר ויותר ישראלים שפויים לא פוסלים את הקמתן של בריקאדות שיגרמו לכל המתיימרים הללו להניח לאגו ולאינטרסים שלהם ולהתאחד להחזרתה של ישראל אל חיק האומות השפויות. שומעים יותר ויותר אזרחים טובים טוענים שבשעה חמורה זו די להתיפייף ולהניף שלטים ודגלים. צריך אולי להקים את הבריקאדות הישראליות שיביאו את השינוי.
אם אכן יתחילו כאן מחר בהקמת בריקאדות - אני אהיה שם. מקווה שגם אתם.
