מילה לימניים השפויים בישראל

כבר שנים אני תוקף את הגזענות המודרנית שמבדילה בין ימני לשמאלן. טונות של אותיות ומשפטים מלומדים נכתבו על העובדה שכבר מזמן אין הבדל בין דעות ימניות לכאורה ולהפוכות מהן כאילו משמאל. אבל נתניהו וחבר מרעיו מצליחים בהתמדה להשאיר את האש בגובה להבות סביר, הכל כדי להיבחר בקלות על גלי ההמון הזועם "מוות לערבים". היום נתקלתי בתמונה ששיתף חבר בפייסבוק, בה נראים צעירים פלשתינים מיידים אבנים על רכב פרטי ובו אישה מבוהלת, והוסף הכיתוב: "תגידו לי עכשיו שמאלנים. על זה אנחנו צריכים לשבת בשקט? את זה אתם לא מראים בתקשורת שלכם? זה לא ניסיון לרצח?". אין האיש מתאים כלל וכלל להגדרה "ימני קיצוני". הוא אזרח סביר כמוני וכמוך, ומפריע לו בדיוק מה שמטריד כל אחד מאיתנו תוך כדי נבירה פוליטית בחיינו השיגרתיים במדינה הכל כך לא שיגרתית הזו: "למה הם שונאים אותנו? למה הם רוצים להרוג אותנו? למה אי-אפשר לתת להם כזו מכה שייעלמו מחיינו ויעזבו אותנו לחיות במדינה שלנו בשלווה?". נכון שזה לא "מוות לערבים"? נכון. אז מה זה כן? לדעתי זו תפישת עולם צרה וסטנדרטית של אזרח מדינת ישראל (להבדיל מתפישת עולם אסטרטגית האמורה להתקיים אצל מנהיג) שבסה"כ רוצה לחיות כאן בשלום, לגדל את ילדיו ונכדיו בשקט, לפתח ולהתפתח ביחד עם המדינה הזו למקומות שבהם אין מלחמות עם הרוגים ופצועים – ושיישארו רק הקרבות העזים בין רשתות שיווק המזון ושות'... לימניים הללו רציתי לומר מילה: אני כשמאלן, קיצוני ברצון להגיע לשלום ומתון בסימני הדרך לשם – מסכים עם ההרגשה הכבדה הזו המלווה אותנו, שהסכסוך הבלתי נגמר הזה עם הערבים פשוט נמאס. נמאס היא מילה עדינה מדי: קיבינימאט החיים האלה כשאין תקווה מוחשית לחיים תקינים כמו שכל בן-אנוש ראוי להם. חוזרים לנקודת המוצא: כיצד?! לדעתי הצנועה, בהכירי היטב את כל נקודות המחלוקת בין היהודים והערבים הניצים – על המנהיגות הישראלית לעשות שני דברים בסיסיים. 1) להיות המבוגר האחראי ולקחת את העניינים לידיים. 2) לעשות זאת באלגנטיות מזרחית (כאן אני "גזען" לגבי האשכנזים רחמנא לצלן...) ובצורה כזו שהצד השני לא ירגיש שאנו מוליכים ועוזרים לו לקבל את ההחלטות. בינינו, הצד השני גם הוא חלק בלתי נפרד מההסכם שהוא חותם עליו – וטוב שניקח את זה בחשבון בצורה הרצינית ביותר. אם אוסיף בנקודה לוהטת זו – אגרע.