מה לא ניסתה המפד"ל כדי להמריא או לפחות לשרוד על המפה הפוליטית הישראלית? לשאלה הרטורית הזו הגיעה תשובה מודרנית משודרגת: רס"ן במיל.
נפתלי בנט. צעיר, שאפתן, כריזמטי, והכי חשוב - מפיח רוח ענקית במפרשי הספינה הדתית לאומית שכמו מנהיגיה המבוגרים מצאה עצמה בדרך למוזיאון ההיסטוריה.
מודה, כמו כולנו גם אני ראיתי את הסקרים המחמיאים לצעיר המפיח תקווה גדולה בקרב צאן מרעיתו – וקיבלתי את רוע הגזירה שיש מקום נוסף ימני יותר מנתניהו והליכוד ביתנו במפה הפוליטית.
נתניהו לא אהב את זה
אחרי כל הצפרדעים שבלע עם פייגלין וחבורתו שנכנסו לו לעצמות במרכז המפלגה, ואחרי האיחוד המרגש מבחינתו עם קיצוני ימני אחר, ליברמן, הדבר האחרון שציפה לו הייתה מפלגתו הממריאה והלוהטת יותר של בנט.
"משעל חם"
הפנים האמיתיות של נפתלי בנט נחשפו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בתוכניתו של נסים משעל. הפנים החייכניות החדשות והמטאוריות במפה הפוליטית התגלו בשיא כיעורן. לא הייתה לו בשורה מרגיעה ומאחדת את העם כפי שנהגה בעבר המפד"ל ההיסטורית להקרין. התברר שהצעיר הכריזמטי החליט להיכנס לפוליטיקה על טיקט ישן, עם מסר קיצוני שאבד עליו הכלח, והמטרה הכאילו מרעננת והמבטיחה מנדטים רבים בבחירות הקרובות התבררה כמוצר פג תוקף בכורח הנסיבות האמיתיות במציאות שלנו.
סירוב הפקודה המוסרי
אינני מצטרף לכותרת הראשית שאמצעי התקשורת אהבו לקחת מכל הראיון הזה: "כקצין מיל. בצה"ל אסרב פקודה לפנות יהודים מביתם". דווקא אמירה זו אינה מסמלת בעיניי דבר חדש באשר לערכים אישיים שיש לכל אחד מאיתנו. אם קצין צה"ל אינו מסוגל מוסרית לבצע פקודה שבעיניו היא בלתי חוקית בעליל – זכותו לערער עליה ואפילו לשלם מחיר אישי בהליכה לכלא באם בקשתו תסורב.
לא להקמתה של מדינה פלשתינית
לי הפריעה בלשון המעטה אמירתו של נפתלי בנט השוללת על הסף הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן כפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. אמירתו זו שאולי הפתיעה אפילו חלק מבוחריו מחזירה אותנו שנים רבות לאחור. בנט הוכיח שפניו לעבר קיצונים ימניים שאת הזייתם בא"י השלמה הם עדיין נושאים בחלומותיהם שהנה הגיע משיחם המנסח זאת במונחים פוליטיים עכשוויים. עם מטען שלילי כזה נכנס בנט למסלול בו מזמן נוהגות דעות ברורות שחייבים לסגור עניין ולסיים את הסכסוך הבלתי נגמר עם הפלשתינים – כשהמוטו הוא חד וחלק: שתי מדינות לשני עמים.
האם קיימת סכנה ביטחונית לישראל בהקמתה של מדינה פלשתינית? בהזדמנות חגיגית מטורפת זו אבקש בכל זאת לומר מילה על ההפחדה המנסחת את הטיעון הסניגורי הראשי שכאילו אסור לתת לפלשתינים מדינה ביהודה ושומרון. הטיעון שלהם אומר: "ראיתם מה קרה כשיצאנו מעזה? טילים עפו משם והגיעו בהמשכיות עד תל אביה. מה לדעתכם יקרה אם במרחק 7 ק"מ מרצועת החוף תהיה מדינה פלשתינית? הרי ברור שנחטוף טילים בכל אזור המרכז".
גם אם טכנית נכונה טענה זו, היא מוכיחה על דרך קלוקלת לצבירת הון פוליטי על חשבון האינטליגנציה האנושית (הישראלית ובכלל). ראשית לגבי ההינתקות מרצועת עזה. גם אני הייתי בין המתנגדים למהלך הזה – וראיתי בו פשע לאומי. לא היה לו כל קשר למציאת פתרון מדיני עם הפלשתינים, ומעבר לנזק נפשי וכלכלי עמוק לאלפי מתיישבים שהגיעו לשם בצו ממשלתי – לא היה בהינתקות דבר חיובי לכיוון כלשהו.
אבל מה הקשר בין זה... לזה? ביהודה ושומרון חיים פלשתינים שבוודאות מוחלטת על דעת כל הצדדים (הישראלי, הפלשתיני והעולם) ימשיכו לחיות שם לעד – וגם מדינה משלהם תינתן להם שם. הוויכוח האינסופי הוא על הגבולות. הוויכוח האינסופי נובע מאי-יכולתם של המנהיגים משני הצדדים לחתוך עניין. הסכסוך הלא נגמר קיים למעשה רק בין ההנהגות – כאשר העמים כבר מזמן היו חיים בשלום וכלכלה משותפת.
באשר לטילים שעלולים לעוף עלינו מהגבול הכל-כך קרוב ממזרח לנו. הבל הבלים... אמר זאת בזמנו גם קהלת. מי שמביט במפה האזורית שבה ישראל מצוינת כנקודה בים מדינות ערביות עוינות מסביב – ייחרד ולא ייתן למדינה הזו סיכוי קלוש לשרוד. מה לעשות שהעובדות בשטח שונות לחלוטין. לא רק שלא אכנס לאבסורד בטיעון ההזוי הזה, אלא שאמשיך ואפליג למחוזות רחוקים יותר ברחבי העולם. האם קיימת מדינה בעולם שאינה חשופה לטילים ממדינה אחרת שתחליט פתאום לתקוף?! האם זה קורה?! הכל תלוי ועומד על מאזן ההרתעה. כולם יודעים שלכולם עוצמה לחסל כל תוקפנות – אז למה לשחק באש?! אפשר להרחיב נושא זה לדיון רחב, מעניין, מרתק... אבל מאחר שהתכנסנו כאן רק כדי לגעת בקצה המהות, נסתפק לעת הזו באמירה: הבעיה הביטחונית של ישראל אינה במרחק הקילומטרים בו תקום המדינה הפלשתינית ממרכז תל אביב.
בדיוק כמו שנפתלי בנט נכנס לפוליטיקה על טיקט מזויף ורק כדי להיות חבר כנסת וראש לשועלים, כך גם מנהיגי האזור עד כה שלא הצליחו לגשר על עמדות ברורות ו"הצליחו" למוססן עד כדי כך שהבעיה נשארה עומדת בלתי פתורה. התוצאה לסיום הסכסוך כבר מזמן נתונה במעטפה סגורה לעת בה יבינו המנהיגים להתחזק למען עמם ולא למען הפוליטיקה הפרטית שלהם.
