1. כתיבת ביוגרפיה היא מלאכה קשה. קל וחומר כשמדובר על אחד מאבות האומה היהודית ועוד יותר מזה: כשמדובר בדמות תנ"כית רבת פנים ופרשנויות. יעקב אבינו שממנו יצא עם ישראל הוא דמות שבמדרשים השונים ובתלמודים, הבבלי והירושלמי, עסקו רבות בדמותו.
לכן שבא פרופסור יאיר זקוביץ לכתוב על הוא בעצם כותב את. הוא הולך על סדר הפסוקים והמאורעות בשילוב מדרשים והיסטוריונים שונים. עם חלק מדבריו אני מסכים, עם דברים מסויימים שהוא כותב ממש לא. אבל אין ספק שהוא פותח נקודות מעניינות שיש לחשוב עליהם.
לדעתי יש לבחון את המגמה: האם הכיוון הוא לראות ביעקב את הבסיס לעם ישראל או שמא אדם הפועל ללא קשר לעתיד. ואם אמרו חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים" הרי שכאן הבנים הם העם. יעקב הוא ישראל. הוא זה המתחיל את העם היורד למצרים וממנו יצאה האומה היהודית.
2. ומיעקב המקראי ליעקב אחר. הדיסק האחרון של יעקב שוואקי מתאפיין ברצועות שמזכירות את שיריו הקודמים ובעצם ממשיכות את הקו המוזיקלי שלו. שוואקי, ששיריו השונים מוכרים זה מכבר, לוקח באלבומו החדש לאותו כיוון אבל המילים, כך נדמה, עוסקות בנושא התורה במובהק.
שירים טובים בעיני שמבטאים את מה שכתבתי לעיל מבחינת הסגנון והנושא הם "כל העוסק", "לא יעבוד אדם", ו"רבי נהוראי". אין ספק שהם קליטים ומעובדים היטב. בדרך כלל המוזיקה החסידית היא בעל מבנה אחיד. כך גם כאן, אלא ששוואקי הופך את זה למשהו שונה.
בשבוע הבא ביום שלישי תהיה הופעה שלו ביד אליהו עם שלומי שבת והחזן הצבאי הראשי. ההופעה תהיה על החיילים ותוקדש להם. לטעמי זה יהיה שילוב מעניין כשהחזנות הקלאסית תפגוש את שיריו של שוואקי וכך גם שלומי שבת וסגנונו. הניסיון לשילוב נראה מעניין והתוצאות יהיו במופע.
3. הספר "טעות אנוש" (כתר, 2012) עוסק בסוכנת מוסד ופרשייה היסטורית. כמו הרבה ספרים ישראלים שאוהבים לחבר את ההיסטוריה הרחוקה עם מציאות ימינו ורצוי בתוספת עלילה עם הצבא או המוסד או גוף ביטחוני אחר שכולם מעריכים. לכאורה בנאלי.
אלא שקצב העלילה יחסית לספרות הישראלית הפרוזאית המדשדשת שומר על המתח יחסית. יחסית כי לא תמיד וגם לא באופן שמפתיע את הקורא. וזה אולי הבעיה הגדולה: השאלות גדולות, ההתקדמות בסדר, אבל בסוף כלום לא סגור והשאלות נותרות פתוחות.
תגידו שזה סגנון או שזה בכוונה. יכול להיות. אני לא אהבתי את הניסיון להפריח תעלומה על בסיס ההיסטוריה עם רעיון טוב ולבסוף להשאיר את המקום המבקש. ויותר מכך: דווקא במקום בו נדרש פתרון שלשמו בא גיבור הספר הרי שהוא נמצא לבסוף נוטש את המטרה שלשמה נכתב הספר.
