"הבלתי נראה" מאת המחזאי האמריקני קרייג רייט (48) המועלה בתיאטרון הספרייה ולראשונה בישראל, הוא פנינה תיאטרלית של משחק משובח. ההצגה הסולידית הזו עוסקת בבית כלא ובכלואים שאינם יודעים מדוע הם שם, אך היא טבולה בהגיגים פילוסופיים, מלאת מתח וקצב , מרגשת ומעניינת. קרייג העלה את ההצגה ב2009 בניו-יורק. העלילה מתרחשת בבית כלא מסתורי ובו אנו מתוודעים לשני אסירים שאינם רואים זה את זה ולסוהר אכזרי המענה אותם. מסתבר, כי האסירים כבר כלואים כ-11 שנים ולמעשה אין להם מושג מדוע נכלאו, היכן הם נמצאים ומה צופן להם העתיד. כדי לשמור על שפיותם הם מנהלים משחקי חשיבה בינם לבין עצמם. אחד מהם עוסק בתכנונים לגבי אפשרות הימלטות מהמקום והשני סבור כי אסירה נוספת כלואה ממש מתחת לתא שלהם. מי שמחבל קמעא באווירה השקטה הוא הסוהר והזיותיו ותכנוני הקטל המזוויעים שלו. זהו סיפורם של האסירים וואלדז וולאס, המקפיד לפנות תמיד לשכנו בתואר מר וזה סיפורו של הסוהר סמאס, החולם על חגיגת יום ההולדת ההזויה שלו. סביב העיסוק התמידי הזה של האסירים בגורלם ובעתידם, שם המחבר בפיהם הגיגים ושאלות הרות גורל, טיב הקיום האנושי , חברות בין שותפי גורל ואפילו ניסיון לגלות זיק אנושי בקרביו של סוהר צמא דם. הבמאי המצוין אפי מרדכי הצליח ללהטט עם שלושה שחקנים מוכשרים ומעולים והעלה לפנינו הצגה שמעלתה העיקרית היא המשחק המשובח ודו הקרב המילולי המצטיין של הגיבורים. אין ספק, כי השחקנים, בוגרים של בית צבי, מעבירים לנו בית ספר למשחק ומוכיחים כיצד יש להציג הצגה קומפקטית ומשובחת. אבירם קליך מגלם את וואלאס, האסיר הזומם והמתכנן את היציאה לחופש. אבירם הוא שחקן מוכשר, מצטיין, אמין במשחקו ומשחקו מותיר אותנו פעורי פה על כך שבזכות משחק נעים, קולח ופשוט, לכאורה, הוא מסוגל לרתק ולהפגין יכולות דרמטיים מעולים. אבי עדוי כסוהר סמאס מעביר לנו קורס משחק מזורז על כיצד צריך לבנות דמות הזויה שכזו. סוג של סוהר קשוח, חציו מטורף שעדיין קיים בו סוג משונה של רגש כל שהוא. אבי הוא שחקן מוכשר ביותר ואפילו כשהוא מרוח בדם - הוא מעורר אמפתיה. הוא בהחלט שחקן רב תחומי ומעולה. הראל אלקלעי כאסיר ואלרז משחק באורח יאה וטוב, משחקו אמין ומוצלח מאוד. דניאלה קרמר אחראית לנוסח העברי ולשפה הנאה והמענגת, למרות שמדובר באסירים בכלא. למרות השימוש השגוי במינוח "ברי דעת" וחוסר ההבחנה בין לעולם ומעולם, הרי שהטקסט קולח ויפה ומוצלח, גם כאשר היא משתמשת במילים גבוהות (קל וחומר). התפאורה של אבי שכווי היא פשוטה אך פונקציונאלית. הלבושות של איה בן אשר ראויות לאסירים ואילו מדי הסוהר הם מצוינים ובמיוחד הנעליים שלו. התאורה של פרננדו מאיחייקר היא מוצלחת והמוזיקה של איתי שמעוני היא מצוינת. "הבלתי נראה" היא הצגה שראויה לתשומת לב בזכות המשחק המשובח, הרעיון וההגיגים הפילוסופיים שכולם ביחד מתערבלים לכדי חוויה תיאטרלית מענגת.