אפי מרדכי בהצגת הביכורים שלו כבימאי, יצר מהמחזה המרתק והמסעיר חוויה שונה בתכלית מהרגיל. הפתרון אליו הגיעו שני אסירים כדי לשרוד ולא לאבד את השפיות, הוא יצירת קשר שיחה ביניהם דרך קירות התאים שלהם. כך, מבלי לראות האחד את רעהו או להכירו, הם חושפים איש בפני רעהו את צפונות ליבם. לא על סיפורים מהעבר, לא על מדוע הם יושבים אלא על מצוקות הנפש מעצם היותם אסירים בתנאים כה בלתי אנושיים, מבזים והכוללים עינויים. לשם כך הם מפתחים משחקי לשון והפעלת דמיונם בניסיון לתאר איך נראה בית הסוהר שאינם יודעים את מראהו ותבניתו וכדומה, תוך כדי ויכוחים בנושא.
כמו בטרגדיה יוונית קלאסית, אנו לא רואים את הזוועות שהסוהר הנאמן למשימתו גורם לשניים בהתעללויות שלו. הזוועות הן מעל יכולתנו אפילו לדמיין אותן. ובניגוד לסידרת הטלוויזיה "חטופים" - כאן רק שומעים את התיאור של העינויים שהפכו ללחם חוקם של האסירים, והיכולת בידינו לדמיין זאת כאוות נפשנו.
הראל אלקלעי, שכבש את הלב בהצגות עוד כשהיה תלמיד בבית צבי, כעת, כבוגר - הוא וולדז, החרד,הרגיש, חסר הביטחון, שלכאורה מדמיין שיש מישהו נוסף בין הקירות שבינו לחברו בתא שליד. הוא מתאר שיטה של יצירת קשר עם הדמות המיסתורית, שהוא מדמיין כאשה: הדמות חורצת בקיר, ומתוך הנקישות - כמו מסמסת לו מחשבות והרהורים בשיטת קשר מיוחדת זו, שמתחברת בסופה למעגל. לעומתו, וואלאס (אבירם קליך) היותר אינטלקטואל, מנסה להתגבר על מצוקות המאסר ע"י שיטת משחק בו הדיאלוג ביניהם מבוסס על מילים, שבכל פעם נוספות להן הברות, עד כדי מילים בנות שמונה הברות. צירוף המשפטים מעורר גיחוך, בגלל חוסר הקשר בין המילים במשפט. כל הפטנטים והשיטות שהם ממציאים כדי לשרוד - מעוררים השתאות ופליאה. אך זה עובד.אין מה לומר, המחזאי בנה דיאלוגים עם מעברים ממצב קיצוני אחד למשנהו, מקשים עד רכים וענוגים, והשילוב ביניהם יוצר מחזה מושלם.
ה"חבר" היחיד שהם זוכים לראות ולקבל ממנו איזה שהוא יחס, גם אם משפיל ביותר , הוא הסוהר סמאש, ששמו בלבד מגדיר את מהותו - לרסק את האסירים נפשית ופיסית. אבי עדווי, בתפקידו עם זמן במה קצר ממה שיש לאסירים, עושה את התפקיד בצורה מרשימה ביותר. הוא תקיף, אכזר, אך גם מגלה פגיעות ורגישות כביכול למעשי הזוועות שהוא חייב בהם, ומשתפך לבסוף בפני חבריו שבתאיהם. עדווי הרשים כבר בהיותו סטודנט בעבר, כקצין האגרסיבי והרשע במחזה "בחורים טובים". ואכן תפקידים קשוחים הולמים אותו להפליא.
אבירם קליך, אף הוא בוגר מצטיין של בית צבי, עושה בהפקת תיאטרון הספריה כאן את תפקידו בגמישות הראויה. בעידון והרגישות המהולים באינטלקט וברבגוניות שלו, הוא לוכד את הצופים, דווקא בשוני של דמותו מהדמות המורכבת והמרתקת שעושה הראל אלקלאי. הפינ-פונג בדיאלוגים ביניהם לא פוסק מלרתק את הקהל, וההתרחשויות בתאים ובעלילה מרתקים אף הם. הסוף מגיע בעוצמה שרק מי שיראה את ההצגה יחווה אותה במלואה. עוד כעשר הופעות בסשן הנוכחי, לפני שתיאטרון הספריה יעלה זאת שוב. דו-קרב אינטלקטואלי, שמענג צופים עם דמיון ושאר רוח. יש לציין את עיצוב הבמה המיוחד של אבי שכווי, את התאורה של פרננדו מאיחייקר, והמוזיקה המפעימה, שלעיתים מהווה כמו עוד קול בהצגה - של איתי שמעוני הכה מוכשר.
מומלץ בחום.