אי שם בשנת 1969 הייתי חייל צעיר בבית הספר לשריון. עיקר התעניינותי הייתה בתוצאות משחקי הכדורגל והכדורסל של הפועל תל אביב ואולי , אף יותר מכך, כיצד אשיג עוד חופשת אפטר באמצע השבוע, איך אתפרפר מתורנויות של מפקד תורן בבסיס, איזו חיילת חדשה הגיעה? ומה אעשה ביציאת שבת. האמת גם התעניינתי בחידושים בטנקים (הרי הייתי טנקיסט ומדריך תותחנות טנקים).
לתוך עולם הוויה זה נכנסו לי הבחירות לכנסת שהתקיימו באותה שנה. הם נראו לי משהו רחוק. מין אירוע שאינו נוגע לי כלל וכלל. הוא לא היה בשיח הפנימי שלנו בבסיס. הבון טון היה לא ללכת להצביע. בשביל מה? למה? הממשלה ובעיותיה זה עניין לבעלי משפחות. שכר הלימוד באוניברסיטה נראה רחוק. שכר דירה, לא רלוונטי. אומנם קיימת מתיחות לאורך תעלת סואץ. מפעם לפעם יש תקריות אך ממילא המצב הוא אקסיומה שאינה ניתנת לשינוי. ברקע היו רעשים של הצורך לנהל מו"מ עם מצרים אך גם כאן הטקסטים היו של "אין עם מי לדבר" ו"אין על מה לדבר".
ובסוף גם חשבנו רובנו שמה עושה קול מסכן אחד מתוך שני מיליון בערך. לא כלום. אם הקלפי תהיה קרובה למגורים ואם נתעורר מוקדם ביום שבתון זה אולי נלך להצביע. לא יהיה תור- נשתתף. יהיה תור או שהרס"ר עשהאל ז"ל (שכונה "הסוס הלבן") יהיה בסביבה ויש סכנת ריתוק לשבת נבצע עקיפה מהירה ונעלם בלי להצביע.
כיוון שלא ראינו שום חשיבות בהצבעה גם לא ייחסנו חשיבות למי להצביע. הטרנד (המילה לא הייתה קיימת כלל אז) היה של "לעשות צחוק מהבחירות" ולהצביע בעד מפלגה קיקיונית שככל שתהיה יותר מוזרה כן ייטב.
עד הרגע האחרון חשבתי, כמו רבים מחברי שלא ללכת להצביע. כאמור "אין בשביל מי", "אין בשביל מה" ו"בכלל למה צריך את זה?".
בסוף ביום האחרון התרציתי בעיקר משום שקיבלתי תפקיד בארגון הבחירות. הייתי ליד הקלפי בתוקף תפקידי אז גם נכנסתי להצביע. כמובן בעד מפלגת שוליים כדי שאוכל גם להתנצל וגם להתפאר בפני חברי שנשברתי והלכתי להצביע. לפחות אוכל לתרץ על שהלכתי נגד הזרם.
ארבע שנים חלפו. השתחררתי מהצבא. התחתנתי ולמדתי באוניברסיטה. גם נולד לי בן. שוב הגיע זמן בחירות. הפעם הבחירות תפסו אותי על טנק באפריקה. במוצב שנקרא ד צפון. כבר הייתי חודשיים רצופים במילואים. עברתי, כמו כולם מלחמה נוראה עם אלפי הרוגים. חברי הטובים אלו מ-69 נהרגו לידי. משה מילדינר, מוטי קורב , זאביק אורפז ורבים רבים אחרים. גם אילן קיטאי שנהרג מפגיעה ישירה בטנק שלנו.
הפעם. ב-1973 גישתי השתנתה. 2569 הרוגים לימדו אותי שבבחירות אין לזלזל. הן קובעות גורלות. לא פעם מחליטות מי יחיה ומי ימות. בטח "איך נחיה". לקראת ה-31 בדצמבר 1973 לא אני ולא חברי אי שם באפריקה חשבנו לרגע לא להצביע. את הלקח למדנו.
גם היום נשמעים קולות דומים של צעירות וצעירים בעיקר. הסלנג אולי השתנה אבל המהות נשארה דומה. "בשביל מה ללכת להצביע?" . זה בזבוז זמן. "לבחירות אין שום השפעה על חיי", "לקול שלי אין שוב ערך", "כולם מושחתים" וחוץ מזה כולם לא הולכים להצביע. אין אמירות שגויות מאלו. אין טעות גדולה מזו.
ב-22 בינואר יש ללכת ולהצביע. זו אינה זכות. זו חובה. הבחירות הן הסטארט אפ שההשקעה בו היא הנמוכה ביותר - עשר דקות ביום שבתון והתשואה היא הגדולה ביותר - ביטחון ושלום.
לכן הבאז ברשתות החברתיות צריך להיות אח ויחיד: אני מצביע . לכו גם אתם.
