הסערה שחוללה הדלפת "פרשת עמידרור והשגרירים", נוצלה כמו מטבע הדברים כ"תחמושת" לניגוח מדיניות הממשלה, ובעיתוי זה, כ'קרדום לחפור בו' בתעמולת הבחירות של השמאל הישראלי.
הכותרות הראשיות ומאמרי הפרשנות השתלחו ללא רסן באלוף עמידרור תוך שהם מייחסים לו בוטות והפגנת כוחניות אל מל שליחי מצווה של מדינת ישראל, וכן ניסיון אכיפה של עיקרון "סתימת פיות" בכל הקשור לביקורת על מדיניות הממשלה.
אין תימה כי באווירת ה"עליהום" השוררת כלפי ממשלת ישראל מצד גורמי שמאל, מסווגת "תקרית" עמידרור והשגרירים כתימוכין נוספים לגישה חסרת האחריות של ממשלת הליכוד בכל הקשור למדיניות ההתנחלות המתפרשת כהתרסה כלפי העולם ובכלל זה הטובים בידידיה של ישראל.
העובדה כי הקולות הבודדים שגילו הבנה מסויימת לגישתו של עמידרור נבלעו בלהט ההמולה אשר קיבעה בשיח הציבורי את התבטאויותיו במעמד הספציפי כמייצגות גישה חשוכה ודורסנית, עשויה דווקא להעיד על אופיה הליברלי של ישראל, ועל טולראנטיות בכל הקשור ל
חופש הביטוי, גם כאשר הביקורת "מתעללת" בנציגי השלטון.
לגופם של הדברים, היה מקום לצפות כי תינתן הדעת למציאות שהתקבעה בציבוריות הישראלית במהלך הקדנציה של ממשלת הליכוד, לפיה לגיטימי לטעון כי קיים פער מהותי בין מדינת ישראל לבין ממשלת ישראל, ובמלים אחרות, ממשלת ישראל הנוכחית אינה מייצגת את המדינה, אלא את גוש הימין בלבד. כפירה כה בוטה ב"מלכות" לא הייתה נחלתנו מאז קום המדינה, ולמרות זאת ביכרה הממשלה למתוח את גבולות חופש הדיבור לאין קץ. לעניין זה התייחס לפני ימים אחדים העיתונאי הבכיר
איתן הבר, בבואו להנחיל את המסר כי הממשלה המכהנת היא מקור הסמכות של המדינה, ולאזרחי המדינה שמורה הזכות להחליםה בבחירות דמוקראטיות.
בשם חופש הביטוי נטלו גורמים שונים מתוכנו את החרות להוציא את דיבתה של ממשלת ישראל בעיני מדינות זרות, ובאותה נשימה מימנו ארגונים זרים פעילות אנטי ממשלתית מצד גורמים אנרכיסטיים ושמאלניים ישראלים. התוצאה המצרפית של פעילות זו הניבה פגיעה לא פשוטה במעמדה של ישראל בעולם, על המשתמע מכך.
התחזיות האפוקליפטיות באשר לצפוי לישראל לאחר הבחירות כאן ועם השבעתו של הנשיא
ברק אובמה לקדנציה השנייה שלו, עשויות להתחוור כנבואות נעדרות בסיס איתן. הפניית אצבע מאשימה כלפי מדיניות הבנייה של ישראל בשטחי הגדה כמי שמכשילה כל סיכוי להסדר מדיני עם הפלשתינים, היא פשטנית ומתעלמת ממכלול של גורמים משפיעים אחרים ובכלל זה מימד הרצון הפלשתיני שלא לסתום את הגולל על התהליך.
"רטוריקה מתלהמת"
על-רקע האמור לעיל יש מקום להפנות תשומת לב למאמר המערכת של הוושינגטון פוסט מ-2 ינואר 2013, שכותרתו "רטוריקה מתלהמת אודות ההתנחלויות הישראליות". כותב המאמר מציין כי "הביקורת (על ישראל) היא אומנם ראויה, בהינתן המהלך החד-צדדי של ישראל, ממש כשם שהיוזמה הפלשתינית לקבלת הכרה במעמד של מדינה בעצרת הכללית של האו"ם הניבה סיבוך בתהליך המו"מ"... הכותב מדגיש כי תגובת העולם מזריקה תשומות שליליות מאחר שהיא מחזקת שתי הנחות יסוד מוטעות: האחת - לפיה ההתנחלויות הן המכשול העיקרי להשגת הסדר, והשנייה - הרחבת הבנייה תהפוך את רעיון המדינה הפלשתינית לבלתי אפשרי.
הוושינגטון פוסט מציין כי "לפני 25 שנה הצהירה ממשלת ישראל כי כוונתה היא לבנות התנחלויות בגדה המערבית כדי למנוע הקמתה של מדינה פלשתינית. אולם מדיניות זו שונתה בעקבות הסכמי אוסלו מ-1993. ממשלת נתניהו, כמו גם ממשלות שקדמו לה, הגבילו את הבנייה כמעט לחלוטין לאזורים הצפויים להסתפח לישראל במסגרת חילופי שטחים בנסיבות של הסדר. כך למשל ההודעה הישראלית האחרונה בדבר כוונתה לבנות יחידות דיור חדשות בשכונות בירושלים התייחסה לשטחים שהועברו לידי ישראל בהסכמה ע"י הצד הפלשתיני בשנת 2008".
בהתייחס לכוונות הבנייה באזור 1-E קובע העיתון כי זהו נושא מסובך אשר יחייב פתרון סביב שולחן המו"מ, ולכן טענתו של מזכ"ל האו"ם כי הצהרת נתניהו על בנייה במרחב זה היא "כמעט גזר דין מוות" לעיקרון שתי המדינות רחוקה מן המציאות.
פסקת המחץ במאמר המערכת של הוושינגטון פוסט ראויה לתשומת לב ממוקדת, ולהלן עיקריה: "הרטוריקה המוגזמת היא תוקפנית בשעה שמועצת הביטחון מסרבת לנקוט בצעדים להפסקת ההרג של אלפי אזרחים - ובכלל זה פלשתינים רבים - ע"י המשטר הסורי. בה בשעה רטוריקה זו פוגעת במחמוד עבאס שכן היא כופה עליו לתבוע הקפאת הבנייה כתנאי לחידוש השיחות עם ישראל... אם חברות מועצת הביטחון מעוניינות באמת ובתמים בהתקדמות לקראת כינון מדינה פלשתינית, עליהן להפעיל לחץ על אבו-מאזן לחדול משימוש בעניין ההתנחלויות כתירוץ להקשחת עמדתו, ובמקום זאת לצנן את הרטוריקה המתלהמת שלהן".
אכן דברים כדורבנות, שחשיבותם לא רק בעצם כתיבתם אלא לא פחות מהאכסניה החשובה ביותר שבה פורסמו הדברים ועוד בקטגוריה של מאמר מערכת. אין לשלול את האפשרות כי מאמר זה מהווה סוג של רמיזה להילך רוח רענן בוושינגטון, המייצג מידה של התפכחות מהטעות הגסה של הנשיא אובמה, בנאום קהיר ההיסטורי, בסמוך לבחירתו בקדנציה הראשונה שלו.
