ישראל נמצאת במשבר מנהיגות חמור כאשר ניתן לראות שבמקום מנהיגות עם חזון, המנהיגים שלנו מתמקדים רק בטובה ובהנאה האישיות שלהם. ארוחות, נסיעות לחו"ל, חלוקת ג'ובים למקורבים ורדיפה אחר ממון הפכו להיות המטרה העיקרית של המנהיגים בישראל, והם שכחו לגמרי שהתפקיד שלהם הוא להוביל חזון ודרך. מקבלי ההחלטות בכל הדרגים והגופים יעשו היום הכל כדי לשרת את האינטרסים האישיים שלהם, גם אם הדבר פוגע במדינה או מתנגש עם החזון הציוני.
הנהנתנות הזאת היא הסיבה לכך שאנחנו רואים היום מאבקים אינטרסנטיים חריפים בצמרת שפוגעים במדינה, וזאת גם הסיבה שהמנהיגים שלנו בחזירות גוזלים את כספי הציבור. מנהיג ראוי לא צריך להיות נזיר, אבל הוא כן צריך לשים את החזון של המדינה לפני ההנאות האישיות שלו, ואסור לנו לקבל את המנהיגות החזירית שיש לנו היום שמובילה את המדינה להתדרדרות מוסרית ולכשל מערכתי.
אמפטיות ומנהיגות
המנהיגות שלנו סובלת ממחסור באמפטיה, שהיא האלמנט הכי חשוב במנהיגות, כי היא הגורם המחבר בין העם לבין המנהיג. מנהיג טוב צריך להיות קשוב לבעיות ולצרכים של האזרחים, כדי לענות עליהם וביחד איתם לבנות חברה שהיא משגשגת ובריאה. המנהיגים שלנו היום, למרבה הצער, מנותקים מהמציאות של האזרחים שלהם וחיים על מגדל השן, ולכן הם לא מצליחים לפתח את האמפטיה הזאת.
נתניהו לא השתמש מעולם בתחבורה הציבורית, הוא מעולם לא נאלץ לחשוב כיצד הוא יסיים את החודש והוא מעולם לא חווה אפילו שמץ של מחסור, ולכן ברור שהוא לא יכול להזדהות עם הכאב של מעמד הביניים. מנהיג כמו נתניהו, שכל חייו חי בבועה, מרשה לעצמו להתענג על סיגרים יוקרתיים ואוכל מפואר על חשבון משלם המיסים, בעוד מאות אלפי ילדים הולכים לבית הספר רעבים. לא נתניהו ולא הילדים שלו חוו רעב, ולכן הוא לא מסוגל להבין את תחושת הרעב ואת תחושתו של הורה שלא מסוגל לספק פרנסה לילדיו.
חזון ומנהיגות
החזון הוא עוד חלק חשוב מאוד במנהיגות, כי הוא יוצר גבולות למנהיג, ומאפשר לציבור לשפוט את המנהיג לנוכח החזון שהוא מציג. החזון של המנהיג מהווה משקל נגד לנהנתנות שקיימת במידה כזו או אחרת בכל אדם, כי יצירת חזון מחייבת את המנהיג לחשוב על הטווח הרחוק וגורמת לו לצאת מהעולם היומיומי של הישרדות פוליטית ולהיכנס לעולם שהוא יותר אידיאולוגי-רעיוני. החזון הוא החלון של המנהיג לעולם הרוח והפילוסופיה, ובלי החזון לא המנהיג, וחשוב מכך - לא האזרחים, יודעים לאן לפנות ומהי הדרך הנכונה.
פעם היו למדינת ישראל מנהיגים עם חזון שכתבו ודיברו על החזון הזה, אבל היום אין כמעט מנהיגים כאלה וגם אם יש, הציבור לא נותן להם הזדמנות להתקדם ולהנהיג. נתניהו הוא דוגמה טובה למנהיג בלי חזון, והוא לא הציג לציבור שום דרך או מתווה שיובילו אותנו למציאות טובה יותר. נתניהו אף פעם לא אומר אלו ערכים הוא רוצה לקדם.
מקצועיות ומנהיגות
ניסיון מקצועי הוא אלמנט חשוב למנהיגות טובה, אבל הוא אינו משמעותי אם אין למנהיג את החזון והאמפטיה. הנטייה של הציבור בישראל היא להסתכל על מקצועיות כגורם החשוב ביותר, אבל במציאות זה לא משנה כמה מקצועי המנהיג אם הוא לא מבין את צורכי העם ולא מתווה את הדרך שבה המדינה אמורה ללכת. רוב המנהיגים שלנו ראויים מבחינה מקצועית ויכולים לעשות את העבודה אם הם רק היו יודעים מה הם רוצים להשיג.
נתניהו הוא אולי ראש הממשלה הכי מקצועי שהיה לנו, אבל המקצועיות הזאת לא עוזרת לאף אחד, מאחר שהוא פועל כל הזמן בחוסר אמפטיה לציבור שלו ולא מייצר אידיאולוגיה או דרך שמתווה את הפעולות האלה שלו. על כן נתניהו יכול לנאום מיליון פעם בצורה רהוטה בקונגרס, אבל חוסר הנכונות שלו לפעול כנגד העוני שהורס את החברה הישראלית וחוסר היכולת שלו לפתח חזון מדיני בר-קיימה הופכים אותו לאחד המנהיגים הגרועים שהיו לישראל.
חשוב שאזרחי ישראל יבחנו טוב למי הם מצביעים, ויזכרו שבלי אמפטיה ובלי חזון אנחנו נמשיך לקבל מנהיגים נהנתנים כמו
בנימין נתניהו ו
אהוד ברק שמעשנים סיגרים בלי שאכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם!
