השבוע פנה אלי איש מרכז-שמאל. בעבר נהג להצביע למפלגת העבודה. אמר שכל חוגו החברתי (כמה מאות לדבריו) מאכלס קולות צפים. "הומלסים". בשבועות האחרונים נחשפתי לעשרות כאלה.
בליכוד ביתנו ביזבזו זמן ומאמץ כדי להילחם בבנט ובבית היהודי. על הדרך צפו ועלו משקעים היסטוריים ושאלות זהות ונאמנות כפולה ותחושת נרדפות שהציונות הדתית נושאת עימה יותר ממאה. מול המאבק על הקולות מימין, קיים עדיין מאגר קולות לא מבוטל במה שמכונה מרכז-שמאל. התוכנית המדינית של לבני אינה מחזיקה מים, משום שקיצוניות ממנה נוסו. השיטה הכלכלית של יחימוביץ' מחזירה אותנו לסוציאליזם שרבים בשמאל בוחלים בו. משום כך, גם אם לא עם כל דבריו הסכמתי, חשבתי שראוי לשמוע קולות כאלה, שעשויים בהחלט לחבור ביום הבחירות למחנה המרכז-ימין.
בן שיחי מכנה את חבריו "אנשים כבדים", שלהצבעתם יש "מסורת של עומק". לכן אינם רוצים להצביע למפלגת העבודה המכונה בפיהם "מפלגת העיתונאים". גם לא ללבני שמזוהה עם קדימה. גם לא ללפיד שעבורם מפלגתו היא "מפלגת אופנה". בכל מערכת בחירות יש כ-20 מנדטים שהם באוויר. הם אינם משתייכים לקבוצה הזאת. אותם אי-אפשר "ליירט".
קשה להם להצביע ליכוד. עניין נפשי, שבטי. "אנשים לא יודעים למי להצביע. הם בורחים למקומות הזויים של מפלגות קצה". ובכל זאת, הוא מספר, הגיעו הוא וחבריו למחשבות כואבות מבחינתם - להצביע ליכוד. לדבריו, אם כבר ברור שמי שירכיב את הממשלה הבאה הוא נתניהו, יש חשיבות עליונה שיהיה כמה שפחות סחיט ותלוי במרכיב כזה או אחר של הקואליציה. זה עשוי להבטיח שלבסוף, "מה שייראה לנגד עיניו של מרכיב הממשלה הוא יותר טובת הכלל ופחות דרישות סקטוריאליות. זה טוב למשק ולכלכלה".
"זה גם יאפשר לרה"מ מרחב תמרון. ככל שהליכוד יהיה יותר חזק, כך תתחזק היכולת שלו ללכת לתהליך מדיני בלי לחשוש מלחצים קואליציוניים. אני מאמין שילך, כי אין לו ברירה. אובמה נשיא, הייגל שר ההגנה ו
ג'ון קרי שר החוץ - לא יהיה קל בחוץ". בן שיחי הוסיף, שאינו מאמין שיצא משהו מהשיחות, אבל "מוכרחים לתחזק" את אופציית המשא-ומתן.
הפוליטיקה של ההסתה
עכשיו אתם מתלוננים על גזענות והסתה בשידורי התעמולה של שס ביחס לציבור העולים מרוסיה? התשדיר אכן מקומם ואפילו מגוחך. אבל היכן הייתם בשנה שעברה, שעה שחביבכם ח"כ
אחמד טיבי השתלח בח"כ אנסטסיה מיכאלי במקבץ רמיזות מיניות מבישות ("אנסטסיה השופכת" ועוד), שהתיישבו בדיוק על הדעות הקדומות של המאצ'ו הישראלי והערבי ביחס ל"נשים הרוסיות"?
טיבי השתמש בדעה הגזענית המקשרת בין נשים ממוצא רוסי למקצוע העתיק בעולם. השמאל לא התרעם כנגד האמירות הללו; גם לא הפמיניסטיות, ולא נשים בשחור ואדום. יתרה מזו, הן נשנו וצוטטו בהנאה בכלי התקשורת, גם בסיכומי סוף השנה האזרחית, משל היו נאומו של אמיל זולא, ולא פורנוגרפיה מילולית מבישה של רופא נשים כלפי ציבור הנשים.
כשהחרדים הפרימיטיביים משתמשים בזה, זה נורא; אבל כשח"כ ערבי משתמש בדימויים שפלים הרבה יותר, זה לא נורא - אחרי הכל, נגד מי שיחרר טיבי את דברי הבלע שלו? רוסייה ימנית ממפלגתו של איווט ליברמן. אתם מבינים מדוע יותר ויותר קונים פוסחים על פני הסחורה הכאילו ליברלית שלכם?
לסמוך על התלמידים
רם כהן, מנהל תיכון בתל אביב, זומן לשימוע בעיריית תל אביב, לפי דרישת משרד החינוך, בעקבות מאמר פוליטי שפירסם ב
עיתון הארץ.
במאמר הביע כהן תמיכה בחד"ש ובמרצ. אנחנו נוטים להתרגש יתר על המידה מהתבטאויות, מעצם ההתבטאות. כהן הוא מנהל ומחנך בתיכון, ולכן לפי הכללים אסור לו להתבטא פוליטית.
הפוך, גוטה, הפוך. דווקא משום שרם כהן מחנך, הוא צריך לאתגר את תלמידיו. אגב, הוא לא הטיף לכך בשיעור אלא פירסם את דעתו בעמודי הדעות של עיתון. אבל גם לוּ הטיף לזה בבית הספר, מה החשש, שכמה תלמידי שמינית בעלי זכות בחירה יושפעו מדבריו? אולי להפך? אולי, כחלק ממרד הנעורים, יחליטו לבדוק לעומק את רעיונותיו ויגלו שהם לא משהו, ודווקא רעיונות ואידיאולוגיות אחרים מתאימים להם יותר?
נער הייתי ב"מדרשיית נעם" בפרדס חנה. זוכר מחנכים שנהגו לדבר נגד רעיונות שקסמו לי ולחבריי ולעשות נפשות לאידיאולוגיות שהאמינו בהן. זה רק תרם לנו, דירבן אותנו לקרוא את דברי המורים באופן חתרני, עודד את תרבות הוויכוח איתם, דחף אותנו למעורבות יתר בשיח הציבורי. בעיקר חינך אותנו לעצמאות מחשבתית, לא להתכופף בפני שום אוטוריטה. מהתיכון המפואר הזה יצא אולי המגוון הגדול ביותר של אנשים ודעות בישראל.
אשר על כן, צריך דווקא לשבח את רם כהן על המעורבות הזאת, ולא להזמינו לשימוע, משל פשע בתפקידו. אל תדאגו לתלמידים, סימכו עליהם, עוד מעט יחזיקו נשק בידיהם ויגנו על כולנו.
תחת מטרייה אחת
ובאותו עניין. בשבוע שעבר פירסם הארץ כתבה ארוכה וראיון עם ח"כ חנין זועבי. זועבי משמשת סדין אדום לרבים בישראל. ובכל זאת, הכתבה איתה הייתה חשובה (לבד מהטון החנפני של הכתבת שלא איתגרה את המרואיינת), משום שהציגה את עמדותיה של זועבי ובאמצעותה את עמדות מפלגתה, בל"ד.
אי-אפשר להתנגד למפלגות, לרעיונות ולאידיאולוגיות רק בתקיפה לגופו של אדם (אַד הומינם) וללא התמודדות עקרונית עם העובדות והרעיונות עצמם (אַד פקטום). כך עשו משך שנות דור לציבור השמרני-ימני-דתי בישראל. וממשיכים לעשות.
זועבי היא יריבה מרה לרעיונות שרוב הציבור בישראל מחזיק. אבל גם אם הם מקוממים, יש להם מקום בשיח הפוליטי במחוזותינו. עוד לפני ארבע שנים פירסמתי מאמר שהתנגד לפסילתה של מפלגת בל"ד. עדיפים דיבורים קיצוניים מאשר סתימת פיות לקבוצות בחברה ודחיקתן לפינה. משם קצרה הדרך לאלימות. באירלנד דיברו במתינות אבל הטרור חגג ברחובות. זה לא אומר שאין לתקוף רעיונית ולהתפלמס ולהזהיר מפניהם.
אל תצפו ממפלגת בל"ד לשנות את עורה, כפי שאי-אפשר לצפות מקבוצות אולטרה-שמרניות להיות לפתע ליברליות. כל זמן שהסלט המקוטב מתנהל תחת מטרייה פרלמנטרית אחת, נוצרים חיכוכים קשים, אבל גם רב-שיח בין קבוצות פריפריה ובינן לבין קבוצות מרכז. כל זמן שההקצנה מתועלת לאמירות ולדיבורים - קשים ובוטים ככל שיהיו - יש סיכוי לתיקון.
אגב, יש בקיצוניות הזאת כדי לאתגר ולעורר מתרדמתו את הרוב הציוני, להוסיף ולהתחזק בצדקת דרכו ולשכלל את המחשבה והאידיאולוגיה הנזקקות לזריקת עידוד לדורות הבאים.
