נשיקת הטל, שירי אהבה לשירלי

שמו של המחבר מופיע על הכריכה "נועם מאיר שדות" וזו בקשה של המשורר להוסיף לשמו הידוע את השם מאיר. בתוך הספר נמצא מוטו שאותו חיבר המשורר "החיים נראים יפים אם מסתכלים עליהם אחרת" וכאן הדברים מופיעים בשמו נועם שדות. כשקוראים בשירים ניכר עולמו של המשורר ואמירותיו האחרות, הן מפתיעות את הקורא. לדוגמה השיר הראשון בקובץ "חסרת ישע", עמ' 7 בנוי משלושה חלקים ובכל חלק ניתן למצוא את יחסו של הדובר אל דמות נשית. החלק הראשון נפתח במשפט חיווי "היא עד כדי כך מטומטמת" ומהו הטמטום שהיא לוקה בו? היא אינה מדברת, לא מזיזה איבר, רק הלשון תמיד בחוץ משתרבבת מתוך שפתיים פתוחות, ממש באלה המילים בשורות הראשונות. הדמות הנשית מתוארת כחסרת ישע, כדמות שזקוקה לחמלה רבה, ועליה נשען המשורר כך מתברר בהמשך השיר. זו השפה של המשורר המתארת את הדמות הנשית שעמה הוא מבקש לנהל דיאלוג. זהו מצב קיצוני בו הדובר נמצא בדיכאון בוקר ומבקש מהאישה שלצדו תוציאו ממצבו הדיכאוני והיא במצבה אינה מסוגלת לסייע לו, הוא מוכן להכות על ראשו בספר טלפונים, שמבטא עד כמה הייאוש רב, אך זוהי גם אירוניה עצמית, מה כבר אני יכול לעשות להכות בראשי בספר טלפונים. חוסר התקשורת ביניהם, מתואר בהמשך כשהיא אינה מבינה מה קורה סביבה כי היא "מטומטמת חסרת ישע בעולם". הבית השירי הוא הבית שבורא נועם ואולי זהו ביתו המציאותי שאותו המשורר מעביר אל תוך בתי השיר. בקשותיו של הדובר מן הדמות הנשית ממשיכות בחלקו השני של השיר, הוא מבקש נשיקה, מגע, הדמות הנשית מביטה בו בעיני בובה, עיניים מתגעגעות ובסוף היא מסוגלת לחבק אותו והחיבוק הזה הוא חיבוק שמצליח להפיג את הכאב שהיה עצור בו. כלומר גם חיבוק ממטומטמת חסרת ישע יכול להפיג את הכאב בו שרוי המחבר. בחלק השלישי של השיר הוא מתאר את הייחוד שיש בה בדמות הנשית, היא מחייכת חיוך גדול, וניכר שהיא יודעת לאהוב ולהעניק, הוא מתבונן בה ומחליט שזו גאונות ולא טמטום. לדובר אבחנות לגבי אישיוה של הדמות הנשית. נגזר עליה להיות מטומטמת חסרת ישע בעולם אך מטומטמת חיננית ובעלת חכמה יתרה. נמצא כאן פרדוכס שמכיל את מערכת היחסים שלו אל הדמות שהוא אוהב. הוא מצליח לראות לעומקה של הדמות הנשית, ומעבר למבע המטומטם הוא מצליח להבחין בפנימיות הגאונית, החיבוק הענקי, החיוך האמתי, והן כל מה שזקוק לו המשורר. בשיר הזה מבטא המשורר את היותו חסר ישע שתלוי בחסרת ישע. הוא שאינו מצליח להיחלץ מדיכאון הבוקר ומנסה להישען על חסרת ישע מציין את המצב הדומה בו שניהם נתונים, וזהו עולם שמסתפקים בו בעושר סנטימנטלי כמו נשיקה וחיבוק, חיוך רחב והוא מוכן להסתפק בהם.

חסרת ישע

א. הִיא עַד כְּדֵי כָּך מְטֻמְטֶמֶת לֹא מְדַבֶּרֶת, לֹא מֵזִיזָה אֵיבָר, רַק הַלָּשׁוֹן תָּמִיד בַּחוּץ מִשְׁתַּרְבֶּבֶת מִתּוֹךְ שְׂפָתַיִם פְּתוּחוֹת וּכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּש יָפֶה בַּעֲדִינוּת אֲפִלּוּ מַכֶּה עַל רֹאשִׁי בְּסֵפֶר טֶלֶפוֹנִים אָנָּא עִזְרִי לִי לָצֵאת מִדִּכָּאוֹן הַבֹּקֶר הִיא מַבִּיטָה עָלַי בְּמַבָּט אָטוּם מְזֻגָּג לֹא מְבִינָה לֹא יוֹדַעַת מָה קוֹרֶה סְבִיבָהּ מְטֻמְטֶמֶת חַסְרַת יֶשַׁע בָּעוֹלָם. ב. הִיא עוֹמֶדֶת בַּצַּד מַבִּיטָה בְּעֵינֵי בֻּבָּה כָּלוֹת הָעֵינַיִם לֹא מַרְאוֹת מַבָּט מְבַקֵּש מִמֶּנָּה בּוֹאִי תְּנִי חִבּוּק נְשִׁיקָה מַגָּע אַךְ הִיא מַמְשִׁיכָה לְהַבִּיט עֵינֵיהָּ כְּעֵינֵי רָחֵל רַכּוֹת אַךְ בַּסּוֹף הִיא בָּאָה נוֹתֶנֶת חִבּוּק עֲנָק וְכָל הַכְּאֵב נֶעֱלָם חִבּוּק עֲנָק מִמְּטֻמְטֶמֶת חַסְרַת יֶשַׁע בָּעוֹלָם. ג. חִיּוּךְ עֲנָק מִתְפַּשֵּׁט עַל פָּנֶיהָ נִרְאֶה כִּי גַּם הִיא אוֹהֶבֶת וְיוֹדַעַת לְהַעֲנִיק אוּלַי גַּם לַטִּמְטוּם יֵשׁ גְּבוּלוֹת אוּלַי גַּם לַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה יֵשׁ עַכָּבוֹת מִתְבּוֹנֵן סָבִיב וְרוֹאֶה אַהֲבָה לֹא טִמְטוּם כִּי אִם גָּאוֹן שֶׁלָּבוּשׁ בִּדְמוּת אִשָּׁה שֶׁגּוֹרָלָהּ נִגְזָר עָלֶיהָ לִהְיוֹת מְטֻמְטֶמֶת חַסְרַת יֶשַׁע בָּעוֹלָם אַךְ מְטֻמְטֶמֶת חִנָּנִית וּבַעֲלַת חָכְמָה יְתֵרָה. בשיר אהבה "אישתי" הוא כותב בפשטות על אהבתו העזה לאישתו שירלי, עמ' 35. שירלי אשר לה מוקדש הספר, אישתו של המשורר היא אהובתו היחידה, הוא ראה את הייחוד לעומת אישה אחרת שמציקה לו באינטרנט, הוא בוחר באהבה לאחת, בוחר בנאמנות לאישה שמבקשת את קרבתו הגופנית והוא מעניק לה את אהבתו כמו באגדות. הדגשת הקשר הגופני בינו לבין אישתו מעצים את הקשר ביניהם, אם נדמה שהוא זקוק רק חיבוק או לנשיקה כמו בשיר הקודם הרי כאן מתוודה המשורר על הזיקה האירוטית הקיימת בינו לבין אישתו. שירתו של נועם שדות היא שירה אמיצה, פוגעת כמו חץ בלב, ממש קורעת לב.

אשתי

מוקדש לשירלי שלי אִשָּׁה אַחַת, מְיֻחֶדֶת וִיחִידָה בְּחַיַּי, לֹא אוֹתָהּ זוֹנָה שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לַהֲרֹס אוֹתִי דֶּרֶךְ הָאִינְטֶרְנֶט אֶלָּא הַקְּדוֹשָׁה שֶׁלִּי הַמְּתוּקָה שֶׁלִּי אֲהוּבָתִי הָאַחַת וְהַיְּחִידָה הָאִשָּׁה שֶׁגּוּפָהּ עוֹרֵג לְגוּפִי וַאֲנִי עוֹרֵג לְגוּפָהּ. אֲהוּבָתִי, רַק לָךְ אֶשְׁמֹר אֱמוּנִים לָעַד, כִּי אַתְּ חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִגּוּפִי, אוֹתָךְ אֹהַב עַד יוֹם מוֹתִי כִּי אַתְּ הַמַּעֲשִׂיָּה שֶׁלִּי אַגָּדָתִי הַנִּצְחִית הַסֶּרֶט שֶׁאוֹתוֹ אַסְרִיט בְּמַצְלְמַת הַוִּידֵיאוֹ שֶׁל מֹחִי. אַתְּ, רַק אַתְּ, אִשְׁתִּי.