כפי שקרה בעבר גם הפעם רגע לפני הבחירות ממריצים אותנו ללכת להצביע, מפמפמים ומשדלים מדוע זה חשוב. גם משמיעים ניתוחים מלומדים מדוע שיעור ההצבעה אצלנו פוחת והולך ומזכירים מדינות בהן קיימת חובה להצביע בבחירות כלליות כי מי שלא עושה כן נענש. ולא מדובר במדינות חשוכות. אוסטרליה היא דוגמה בולטת. העובדה שצריך לעשות את המהלכים הללו מעידה כי מדובר בבעיה מטרידה. מכל הסיבות המועלות אצלנו על שיעורי ההצבעה יש אחת המזדקרת מעל כולן: נטייה להביע חוסר אמון בנבחרים שיממשו את מה שהם מבטיחים בקולי קולות במסע הבחירות וההכרה כי מה שמעניין אותם זה האינטרס האישי שלהם הקודם לאינטרס הכללי. ההצהרה הסטנדרטית כי רצונם לשרת את הציבור ולהיות שליחיו היא קלישאה חלולה שלא מחזיקה מים.
בישראל תופעה זו מודגשת בגלל מציאות שהשתרשה כאן ללא תקנה: בשלב כלשהו בחייהם הציבוריים חותרים הנבחרים לקבל משרות, סמכויות ותארים בעודם מרחיקים מעצמם את האחריות אם התוצאות לא מחמיאות להם. בניגוד למה שקורה במדינות דמוקרטיות רבות במערב, אצלנו אין זה מובן מאליו כי מי שדורש לעצמו סמכויות לוקח בחשבון כי הוא נושא גם באחריות. לכן יכול להתרחש אסון לאומי ואיש לא יימצא אשם ולא ייתן את הדין - דוגמת אסון השריפה בכרמל; אצלנו יכול להתגלות ביום בהיר אחד גרעון של כ-40 מיליארד שקלים בתקציב המדינה ושר האוצר יאמר לציבור בלי למצמץ בעיניו כי זה היה ידוע לו מזמן וכי לא יוטלו גזירות קשות על הציבור כדי לכסות את הגרעון; אצלנו יכול איש ציבור להיות מורשע בבית משפט ואפילו לשבת בבית הסוהר לשוב ולעסוק בעסקי ציבור כאילו לא קרה דבר כיוון ש"שילם חובו לחברה". הסיבוב הזה בין להתהלך בעולם החופשי לבין להתהלך בין כותלי הכלא וחוזר חלילה הוא ייחודי רק לישראל.
ומדוע זה קורה אצלנו? כן, בגלל האינטרסים. שיקולים קואליציוניים בהווה וצפי לעתיד, אינטרסים של פוליטיקאים החושבים על שרידותם הפוליטית האישית קודם לחובותיהם כלפי הציבור ויש אפילו מי שחושבים ברצינות כי הם הטובים ביותר לזמנם ולתפקידם ואין להם תחליף ראוי. כאשר השיקול הממלכתי הוא מס שפתיים שזמן פירעונו רחוק אם בכלל, כאשר האיש מתהדר בנוצותיו למרות שאלה הם של אפרוח בן יומו, אנו מוצאים בקרבנו
ממשלה של 30 שרים ועוד 9 סגני שרים, שניים שהם משנים לראש הממשלה, ארבעה סגנים לראש הממשלה. איש לא מתבייש בתואר ריק מתוכן אבל בבוא זמן הבחירות גם לא יתבייש להזכיר כי הוא מצפה לשדרוג ולקבל "תיק איכותי" ואין חשש כי הוא מתכוון למשל למשרד הבריאות.
כאשר אנו חיים במציאות כזו אין להתפלא למראה תופעות שהאזרח מן השורה רואה, שומע ואומר לעצמו- אם בארזים נפלה שלהבת...מכאן קצרה הדרך לתחלואים הפוקדים את החברה שלנו מדי יום ביומו. להלן להדגמה רשימה קצרה של "נפילת השלהבת" בשבועות האחרונים:
- מחשבה נאיבית בהתחשב במצבה הגיאופוליטי של מדינת ישראל הולידה את הרעיון לנהל משק לאומי המבוסס על תקציב מדינה דו-שנתי שהתפוצץ בפרצופנו עם היוודע הגרעון בסך 39 מיליארד שקלים. הניסיון הזה שנועד למנוע את התגרנות הקואליציונית השנתית על התקציב היה מבוסס על משאלות לב לא מציאותיות כיוון שכבר הורגלנו לשינויים תקציביים במהלך כל שנה - פה מלחמה לא מתוכננת, שם החלטה רגעית להיטיב עם העם על-ידי הזרמת מיליארדים ועוד כהנה וכהנה. לוותיקים בינינו זה הזכיר את הניסיון של ממשלת הליכוד הראשונה ב-1977 לעבור לכלכלת שוק "ליברלית" בלא הכנות ממשיות שהביאה עלינו את האינפלציה של מאות אחוזים בשנה. למרות הרצון הטוב להיות מתקדמים בניהול החשבונות הלאומיים שלנו מן ראוי היה שקברניטי הכלכלה יפנימו כי מדינת ישראל היא לא מבחנה במעבדה שעושים בה ניסויים לפי שיטת המצליח. אלא שהם גם במקרה הרע לא נפגעים שלא כמו רבים מאזרחי המדינה שנפגעים עד כאב ובכי.
- בפרשת הרפז התגלה בפעם הראשונה לציבור כי בחלונות הגבוהים של מערכת הביטחון היו מתקוטטים ורבים כמו ילדים מי שאמורים לעמוד על משמרתה של המדינה. שר ביטחון ורמטכ"ל אחזו אחד בגרון רעהו בעוד האם העברייה מאמינה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי מי שראויים לכך - לפי אמרתו של בן-גוריון. מדוע לא הפעיל שר הביטחון את סמכויותיו כלפי הרמטכ"ל היא סוגיה שראוי לדון בה. אבל כאן לעניינינו חשובה השאלה היכן היה ראש הממשלה בכל הסיפור הזה. האם ייתכן במשטרנו כי במקרה חמור שכזה הוא היה אחד או כל שלוש הקופים שלא דברו, לא ראו ולא שמעו ?. עד כמה שידוע הוא לא נקף אצבע כדי להפסיק את מחול השדים למרות הנזק למערכת הביטחון ולשמה ודימוייה של מדינת ישראל. בעוד ראש הממשלה שלנו יושב על הטריבונה ושותק חיככו אויבינו ידיהם בהנאה למראה המתרחש. וזו לא הייתה הטריבונה היחידה שביבי נתניהו ישב כצופה פסיבי. בניסיונותיו לקושש קולות מצביעים במהלך מסע הבחירות, הוא הכריז בחגיגיות כי בממשלתו שלאחר הבחירות משרד השיכון יהיה "שלנו" כלומר, בידי נציג הליכוד ביתנו ולא בידי ש"ס הסקטוריאלית. המצביע הפוטנציאלי שמע ושאל עצמו היכן הוא היה קודם לכן; האם הוא לא היה ראש הממשלה של שר השיכון הסקטוריאלי ומה עשה כדי למנוע מאותו שר להתנהל כאילו המשרד הוא אחוזתו הפרטית ? התשובה מצויה כמובן בזירת השיקולים הקואליציוניים אבל אם ראש הממשלה אומר מה שהוא אומר היום פרוש הדבר כי לא מילא חובתו כלפי אזרחי ישראל.
- היועץ המשפטי לממשלה, שהוא גם ראש התביעה במדינה, ישב וסרק מן הסתם בקפידה במשך שנים אלפי דפים של חקירות אביגדור ליברמן עד שהגיע להחלטה לא לתבוע אותו בבית משפט. אבל רגע אחרי זה גילה כי נשמט מעיניו קטע אחד שחייב חקירה נוספת בגינה הוא כן תבע אותו למשפט. זו תקלה חמורה שאסור לה שתקרה במערכת התביעה הכללית האמונה על החוק וכפייתו. נו אז מה ? מישהו נתן את הדין על כך ? את שר המשפטים החייב בדין וחשבון לציבור על מעשיו לא שמעו אומר דבר בנדון אם כי זה לא מפתיע בהיותו השר היחידי שהעביר את כל הקדנציה של הממשלה בתור שר על תקן נוכח נפקד. לא נותר אלא לקוות כי ראש הממשלה למד את הלקח הדרוש שהרי המתרחש במסדרונות משרד המשפטים נוגע לכל אחד החי בישראל.
- אחרון אחרון חביב נשיא המדינה שמעון פרס. אף כי נבחר לנשיאות כי רצה בכך, וכידוע יותר מפעם אחת, ובכך נטל על עצמו במודע את הסמכויות המגבילות של המשרה, הוא לא הצליח להיגמל מהרגליו משנותיו כפוליטיקאי מן השורה שפעל בזירה בה חווה לא אחת מכות כואבות. במקום שישדר ממלכתיות שמעל המחלוקות החוצות את החברה הישראלית יש לו נטייה להיכנס לתוכן רק כדי לזכות בריקושטים לא נעימים שאדם במעמדו וגילו יכול וצריך להימנע מהם. מה לו לדבר בשבחי אבו מאזן כאשר הממשלה מסתייגת ממנו. מה לו להטיף לפתרונות מדיניים כאשר דעת הממשלה, זו המושלת והקובעת במדינה מתנגדת להם, והיא ולא הוא נבחרה לנהל את המדיניות. הרי מי אם לא פרס מכיר בכך כי גם איפוק הוא ערך והוא בודאי לא שוכח כיצד סיימו כהונתם שני קודמיו בבית הנשיא.
סימפטומים של סחר סוסים פוליטי
על כל העניינים דיברו במערכת בחירות זו למעט אחד חשוב:
איזה משטר אנו רוצים שיהיה כאן. נשכחו כל הרעיונות שעלו בבחירות קודמות על שינויים כאלה ואחרים. נשכח הצורך במשטר המשדר יציבות בו ראש הממשלה הוא לא צופה פסיבי בטריבונה בשל חששו ששותפיו יערקו או ימרדו בו ויבואו אתו חשבון בהזדמנות ראשונה, משטר בו יום לאחר הבחירות לא יחלקו את התיקים לפי מפתח של מספר חברי הכנסת ולא יהיה יותר צורך להכניס באולם הכנסת מעגל נוסף של כסאות שרים כדי לרצות את כולם.
אילו עניין זה היה עומד על סדר היום בבחירות הנוכחיות והיה מתאפשר להתאחד סביבו הייתה לאזרחי ישראל סיבה טובה לקוות לשינוי מהותי לאחר הבחירות. כיוון שזה לא קרה צפוי שמה שהיה הוא שיהיה ונותר רק לקוות כתמיד שכל מי שנאה דרש במסע הבחירות גם נאה יקיים לאחריה. ההיסטוריה מוכיחה כי זו תקווה שמימושה כלל לא בטוחה. נותרנו כנראה עם כל אותם סימפטומים ישנים של סחר סוסים פוליטי, של תן וקח, של פיצול מפלגתי שעושה את החיים לכל ראש ממשלה קשים עד מאד.
היו לנו בעבר ראשי ממשלה ושרים שזכר פועלם ניכר הרבה מעבר לזמנם והיו גם הפוכים. היו שהשאירו חותם חיובי והיו שכשלו במבחן התוצאה. העובדה שהצלחנו לקיים משטר דמוקרטי באזור עוין ולמרות תהפוכות הזמן הוא נותר על-כנו, הוא בגדר הישג שהאזרח מן השורה לא חש בו ולא מבין את הדקויות של משמעויותיו. אפשר רק לומר כי זה לא מובן מאליו. אבל לצד משטר דמוקרטי יציב דרושה לנו מנהיגות איכותית. אין מדובר בדרישה מופרזת למרות שגם בדמוקרטיות המערביות הגדולות זו מטרה שלא תמיד מושגת. בשנות העשרים של המאה הקודמת כיהן בארה"ב כנשיא קלווין קולידג' שהקו המנחה שלו היה לתת לחיים להתנהל מעצמם באמונה שהכל יסתדר. אמר עליו אחד הפרשנים הידועים של אותה תקופה כי גאונותו של קולידג' הייתה כישרונו הבלתי רגיל לא לעשות כלום ביעילות. שנה לאחר שפרש התמוטטה הבורסה בניו-יורק והעולם שקע במשבר עולמי שנמשך כעשור.
בישראל אין לנו את המותרות לבחור במנהיגים מסוג זה. אנו זקוקים למנהיגות מובילה ולא מובלת, מנהיגות מנווטת ולא הולכת לאיבוד. במשטר הנוכחי בישראל זה כמעט בלתי אפשרי לצפות למנהיגות כזו לאורך כל הדרך כי בעודו מנווט את דרכו צריך כל ראש ממשלה להביט לצדדים להבטיח את עורפו ואגפיו כדי לא להתרסק. תחזוקה היא ההגדרה המדויקת לפני המשטר הנוכחי בישראל. זו גם הסיבה מדוע בכל מערכת בחירות קמות רשימות חדשות הסבורות שהן הפתרון לבעיות המדינה רק כדי לגלות כעבור זמן קצר כי היו אשליה אופטית. הגיע הזמן למהפך. לא כזה שחווינו בעבר. אני מתכוון למהפך אמיתי.
