היום הבחירות, ומותר כבר לנסות להעיף עין על הצפוי לנו למחרתן. הכל, כמובן, בהנחה שהסקרים אינם מוטעים לחלוטין ויתבררו לפחות כקרובים לאמת.
לאמיתו של דבר, האופציות של נתניהו בהרכבת ממשלתו מצומצמות למדי וקשה לראות כיצד יוכל, כפי שהיה רוצה, לשחק את הימין נגד השמאל ולהפך, תוך הכתבת תנאיו שלו על שניהם. קשייו מתחילים בנשיא עוין שיעשה הכל, אבל הכל, כדי לנסות להרכיב ממשלת שמאל. נתניהו יהיה תלוי מן הרגע הראשון במפלגות - ולא הן בו - שימליצו עליו בפני הנשיא. מפלגה שלא תדרוש מחיר מינימום בשלב הבסיסי הזה, עלולה להתחרט על כך.
האם יש לנתניהו אופציה אמיתית להרכיב ממשלת שמאל - בלי 'הבית היהודי'? האם זה סביר שלפיד ושס יגיעו למכנה משותף בשאלת גיוס החרדים? התיתכן תוכנית כלכלית משותפת בין יחימוביץ' לנתניהו, בין יחימוביץ' ללפיד? האם הרוב הלאומי הבולט בסיעת הליכוד ייתן יד לוויתורים המדיניים המפליגים שתדרוש לבני, אם תהיה במצב בו ממשלתו של נתניהו תהיה תלויה באצבעות מפלגתה? ועוד לא אמרנו דבר על 'החטא ועונשו', על העונש הנורא הצפוי לנתניהו להיות תלוי ברצון הטוב של אישיות קשה כגב' לבני שגם מתעבת אותו, ושל אישיות עוד יותר פרובלמאטית כעמיר פרץ, שלבטח יכהן כשר בכל
ממשלה של ליכוד-שמאל. לא רק שאת התענוג הזה אני מאחל לכל שונאיי, אלא שמעטים הסיכויים שממשלה כזאת תחזיק מעמד. לא לחינם דיבר נתניהו בקדנציה שחלפה על "שותפיו הטבעיים". אם ינסה הפעם שותפות עם השמאל, יתברר לו שזו לא הייתה מליצה.
'ממשלת-חירום' שתכלול את יחימוביץ' ולבני וגם את בנט ודרעי, גם היא אינה אפשרות סבירה, מפני שחיבור בין ניגודים כאלה ייתכן רק בשעת מצוקה קיומית, חלילה, וברוך השם שזה אינו מצבנו, למרות כל הקשיים.
נותרה אופציית 'השותפים הטבעיים' כאפשרות הסבירה היחידה, שגם משקפת את המציאות הפוליטית החדשה בזירה הישראלית: יתרון כוח גדול לימין-דתיים של 20 עד 30 מנדטים, פרי הניסיון המר עם כל תוכניות 'השלום' למיניהן, וגם תוצאה בלתי נמנעת של השינויים הדמוגראפיים המתרחשים ב ת ו ך העם היהודי בארץ ישראל. שימו לב, כיצד התקשורת העוינת 'עושה שמיניות' כדי להרחיק, להמאיס ולבטל את האופציה הימנית של נתניהו - הלכוד, הבית היהודי, ש'ס - ביחד עם אחד מבין השניים: לפיד או דגל התורה, עם תמיכה מבחוץ של מפלגת "עוצמה לישראל", שלא יהיה קשה להשיגה, כל עוד הממשלה לא תפגע בארץ ישראל. שני המכשולים - גיוס החרדים והגזירות הכלכליות לסתימת הגרעון - הם מלאכותיים במידה רבה. הנכונות של אלפי חרדים לתת למדינה את מה שנחוץ כדי שיוכלו להצטרף לשוק העבודה ולהתפרנס, היא יותר גדולה ממה שרצוי לעסקני השמאל והחרדים כאחד, ומאידך הנכונות והמוכנות של צה'ל להתאים עצמו לגיוס המוני של אלפי חרדים בבת אחת היא קטנה מן הדימוי שמפיצים התועמלנים למיניהם. את שתי התופעות הסותרות האלה ניתן להפגיש ולהגיע לעמק השווה על בסיס מציאותי.
גם בתחום הכלכלה, מול מציאות בלתי מתפשרת , עקרונות שני הצדדים - צד 'העניים' וצד 'הכלכלה הקפיטליסטית' - לא יחזיקו מעמד זמן רב. הליכוד וש'ס ימצאו שהניגודים ביניהם לגבי עתיד המשק קטנים מאלה שבין הליכוד ומפלגת העבודה.
בדיוק את התוצאה הזאת מנסה עיתונות השמאל לסכל בעזרת הנשק היחיד שנותר לה: יצירת אווירה ומצב רוח, שהרי מימים ימימה הם - השמאל - הינם "קובעי הטעם" בחברה ובפוליטיקה. הם מחליטים, מה מקובל ומה לא, מה יאה ומה נאה, מה 'פוליטיקלי קורקט' (תקין מבחינה פוליטית) ומה לא. ממשלת ימין-דתיים, הם אומרים, תחשוף את 'הפנים המכוערות' של ישראל, "העולם" לא יקבל אותה, חייה בהכרח יהיו קצרים. כמובן, שלכל ההפחדות האלה אין שחר, והפאניקה באוהלי השמאל נובעת בדיוק מן החשש הזה, שיתגלה בפעם הראשונה שהימין כבר מוכן (אחרי כמעט 30 שנים, תארו לכם) למשול, לשלוט לבדו בלי קביים כפי שהיה נהוג כאשר בגין לא היה יכול בלי דיין ונתניהו בלי ברק. בשמאל מגולמים כידוע לא רק כל החוכמה, כי אם גם כל החן והיופי של ישראל.
ולכן, כאשר מנצח הימין בבחירות, שלא נדע, הוא זקוק תמיד למסכה של שמאל לכסות ולייפות את פניו המכוערות. תמורת זאת גובה, כמובן, השמאל את המחיר הראוי של היותו ה ו א הקובע את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. מהתפוצצותה של הבועה השקרית הזאת חושש השמאל.
מפני שאם הפעם - לא מיוזמת נתניהו דווקא, אלא בגלל תוצאות הבחירות שעפ'י הסקרים תשקפנה את החולשה הגדולה של השמאל בחומר וברוח - תקום ממשלה על טהרת ימין-דתיים, והיא תוכיח את עצמה ותתפקד, או אז יקיץ הקץ, באחור של דור שלם, על "ההגמוניה של תנועת הפועלים" ששלטה כאן כל ימי "היישוב" של טרום-המדינה, כל השנים שבהן השמאל זכה לרוב בבחירות וגם אחרי אותו "המהפך", בו כביכול עבר השלטון לידי הימין, אך היה זה כקצף על פני המים. רק פורמאלית שלט הימין, מהותית ההגמוניה נותרה בידי השמאל.
אם הפעם ייאלץ נתניהו להקים ממשלה ל ל א שמאל, עוד יתברר שהוא עשה היסטוריה, גם אם כלל לא התכוון לכך.
למחנה פנימה ייאמר, שלא כדאי להתרשם מן האיומים וההפחדות של ליברמן, שאם לא הכל יצביעו ליכוד, בהכרח הימין יתפורר ויפסיד מנדטים, עד כדי כך שהשמאל ישוב לשלטון ונקבל "אוסלו ג' ". לא רק אין סכנה ש'הבית היהודי' לא יעבור את אחוז החסימה, גם 'עוצמה לישראל' עוברת לפי מרבית הסקרים. ואם "מתינות" נחשבת כמעלה, הסיעה הזאת, בעצם קיומה, תציג באור מתון מאוד את הליכוד וגם את הבית היהודי.
עוד זאת: בנט טוען שבשבתו ליד נתניהו האוחז בהגה, הוא ישגיח שכוון הנסיעה יישאר ימין. בן-ארי בתורו, שאינו מבקש להצטרף לממשלה, מבטיח להשגיח על בנט, ולהבטיח להבטיח שיפסיק השתתפותו בממשלה ברגע שתעלה חלילה על דרך של הקפאת יישובים או ריבונות פלשתינית. זה הדבר שמפחיד כל כך את ליברמן, ונוכח הצהרתו כי למען השלום הוא מוכן לפנות את ביתו בנוקדים ונוכח התייצבותו מחדש של נתניהו מאחורי הצהרת 'שני העמים', ייאמר להם שלהפך - ט ו ב מ א ו ד שכולנו נשגיח, ונא ירשמו לפניהם, שמדיניות של 'נאום בר-אילן' אכן תביא ללא ספק לידי הפלת הממשלה. ואם לזאת מתכוון ליברמן, שממשלת נתניהו השלישית תביא לידי כהונת ממשלת פלשתין הראשונה, מוטב שהיא לא תקום.
העצמאות הרוחנית והביטחון העצמי שאנו דורשים מן הליכוד מול שרידי ההגמוניה של השמאל, אנו מצפים להם גם מצד 'הבית היהודי' כלפי הליכוד. האמירה, שיש למהר ולהצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע כניסת לבני, שמה את כל הקלפים בידו של נתניהו. כאלו יש לו בכלל אופציה ללכת עם לבני, וכאלו הבית היהודי צריך להצטמצם בדרישותיו, שאם חלילה יעבור את המידה, ידחוף את נתניהו לעבר השמאל. אין חיה כזאת. איננו ממליצים להעמיד לליכוד דרישות סחטניות, חלילה, אך יש מינימום שמותר וגם חייבים לתבוע מממשלה ימנית מובהקת.
הנה כמה דוגמאות:
- בוגי יעלון כשר ביטחון;
- אימוץ דו'ח לוי;
- הפסקת ההקפאה, בת עשרות השנים, בחברון: שחרור השוק בשכונת אברהם אבינו, שחרור 'בית המכפלה', שחרור כל נכסי היהודים, קרקעות ומבנים, לפיתוח, ביצוע הקירוי מעל בית הכנסת במערת המכפלה;
- אישור כל תוכניות בניין עיר שהוקפאו ע'י ברק, הכשרת כל המאחזים הבנויים על אדמות מדינה או אדמות של יהודים; הסדרת יתר המאחזים לפי הנחיות דו'ח לוי;
- מינוי שר משפטים שמעוניין ומסוגל לבצע את הרפורמות המתבקשות בכל מערכות המשפט;
- מתן מענה אמיתי על אתגר הכרזת המדינה הפלשתינית של אבו-מאזן. תשובה הולמת על הנפקת פספורטים של "מדינה" ועל שפע פרובוקציות שבדרך, כולן על בסיס של כאלו-ריבונות.הפסקת ההשתלטות הזוחלת של שלטונות רמאללה על אזור C.
אסור להכביד על נתניהו שלא לצורך. אין לקנא בחבילת המשימות שלפניו וגם בצרות המחכות לו בהמשך הדרך. עם זאת, על עקרונות מקודשים אסור להתפשר, וזאת - מהרגע הראשון.
