בעקבות הבחירות

היוונים ניצחו כשישראלים מדברים וכותבים בשגיאות נוראיות בעברית - ניחא. אך כשגוף ממלכתי עושה שגיאות בפרסום רשמי - זה נורא, למרות שמאפיין את הבוּרוּת הנורמטיווית, הנהוגה בישראל. במודעה (ישראל היום, 16 בינואר 2013, עמוד 23 למטה משמאל) מבשרת ועדת הבחירות המרכזית (באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית), "הודעה בדבר אופן הצבעת חיילים לכנסת התשעה-עשרה". אין מלים בפי - חוץ מבושה וכלימה.

חוקי ההלימה

אין לי מושג כרגע, בעת כתיבת הדברים, מה יהיו תוצאות הבחירות. מכל מקום, יהיו אשר יהיו - הן מאשרות את חוקי ההלימה, שניסחתי לפני כמה עשרות שנים. חוק ההלימה הראשון: לכל מכסה יש פח. משמע, במאה השנים האחרונות וקצת יותר בחרנו (מרצוננו, כמעט ללא אלימות) את המנהיגות, ההולמת אותנו; ורק זה מה שמגיע לנו. חוק ההלימה השני: בתחתית כל פח מצטבר מיץ. בבחירות לכנסת התשע-עשרה התחרו לא מעט מפלגות, שאקרא להן בלשון עדינה, הדייגים במים עכורים. הייאוש הישראלי עמוק ומתרחב, ואם נראה כלל אור בקצה המנהרה - הרי זה הקטר, הדוהר לעברנו (שטוּקמן, חברי, טוען, שזה הרשף של כתת היורים, המחכה בסוף הדרך). בתוך הביצה הדלוחה פועלים במרץ כמה שמנצלים את הייאוש. כאלה היו מארגני "המחאה" בקיץ שעבר; וכאלה גם כמה מפלגות, שכל קיומן מבוסס על נפיחה של קופירייטר. המעניין - המצביע על איכותה האנושית האדירה של חברתנו - שיש סיכוי, שחלק ממפלגות הנפיחה ימצאו מספיק שוטים שימושיים, כדי להכניס את מועמדיהן לכנסת. ואין ספק, נציגים כאלה מגיעים לחברה הישראלית (ראו חוקי ההלימה לעיל).

העולם כמרקחה

שניאור זלמן רוּבשוב - לימים, הנשיא זלמן שז"ר - ערך את דבר, בטאון ההסתדרות כביכול, שהיה למעשה עיתונה של מפא"י. סביב כהונתו כעורך יש סיפורים רבים, שוותיקי העיתונאים שמחו לספר. ליילה אחד ראה רובשוב את הכותרות בעיתונו, והזדעזע. מספרים, שבתגובה הורה להכניס כותרת-על, שנפרסה על כל זוג העמודים: "העולם כמרקחה". העולם רוקד ורועד, ואנחנו שקועים, בצדק, במערכת בחירות, שלא הייתה משעממת ממנה, לפי עניות דעתי. חוץ מתשדירי "משטרת הקיטורים", שקראו לאנשים להצביע - הכל היה רדוד (ראו חוקי ההלימה לעיל) ומשעמם. אפילו "קרבות הרחוב" נראו לי מבוימים ולא אמיתיים. לכן, לא ברור לי מדוע אנחנו מתעלמים ממה שמתרחש סביבנו - מלחמת האזרחים בין משטר אסד לבין האיסלאמיסטים בסוריה; המלחמה באל-קאעידה, שמנסה להשתלט על מאלי; המשבר התקציבי בארצות-הברית ועוד כמה עניינים "פעוטים". אחרי הבחירות - כלומר, ביום רביעי - העולם ימשיך להיות כמרקחה, ורק אנחנו טובעים בבוקה ובמבולקה, שיצרנו לעצמנו.

תקווה שנכזבה

סיוון רהב-מאיר פרסמה בפייסבוק קטע מיומנו של משה אלפרט, חרדי-ציוני מאנשי היישוב הישן בירושלים (עומד להתפרסם בקרוב כספר בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן). הקטע מספר על יום הבחירות הראשונות במדינה - בשנת 1949 - הבחירות לאספה המכוננת, שמעלה בתפקידה, ולא ביצעה אותו. חומר מעולה להשוואה לימינו|: "בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר' שמעון לייב, וגיסי, ר' נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו'ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה'. בני דב הלך מהבית בשעה 5:45 והלך באשר הלך כי הוא אוהד גדול לרשימת האצ"ל, ולא בא כל היום וכל הלילה. "אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור רחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו"ר קרא אותי ואמר "והדרת פני זקן" ואמר לי שהיות שאני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים, וסגן היו"ר רשם את שמי בנייר ונתן לי את מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות, וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע קדושה וטהרה כזו. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. חיכיתי במסדרון לאשתי, כי הייתה השנייה, ואחריה אחי מספר 3, ואחריו גיסי נתנאל סלדובין מספר 4, ובשעה 6:28 שבנו הביתה והלכתי להתפלל. יום חג גדול!"

הסבר

ולסיום, לא באותו העניין - משהו, שגנבתי בלי שום בושה מפייסבוק: סבתא לנכד: "תגיד, חמוד, מה זה פייסבוק?" "זה סוף העולם סבתא!" התלהב הנכד. "את יכולה למצוא שם את כל החברים, שפגשת כל החיים". "אה", פלטה סבתא, "אז תגיד - בית-קברות".