בפגישה מתגלים מצבים שחלקם - יש בצופים מי שמכירים אותם מהחיים, ולהם החוויה חזקה עוד יותר מאלה שחוזים בהשלכות של המצבים האלה על סביבתם הקרובה של כל אחד המצוי בסיטואציה הזו בפעם הראשונה.
חנה ריבר, ממייסדות תיאטרון באר שבע, ובין ותיקות התיאטרון בארץ כיום, היא הסבתא המקסימה, שהשפה העברית הרהוטה והיפה שהיא דוברת ממש מחיה את הבמה. רגישותה של השחקנית מעניקה לדמות את המרכיבים באישיותה שהביאו אותה לעשות מעשה אותו נצרה בליבה ולא סיפרה לאף אחד, עד שהגיע הנכד, ולו היא מגלה את הכל. חנה ריבר ממחישה שוב מהי פרימדונה של תיאטרון, שהקהל מרותק אליה מבלי יכולת להינתק.
דניאל סטופין השייכספירי
דניאל סטופין כנכד האוהב והמסור, שופע רגש עמוק ומגיע ללב כל אחד בקהל. פשוט כובש בקסמו. כשהוא נחשף לסוד, יכולתו לזרום עם הסבתא, חרף הכמעט-מריבה שנוצרת ביניהם על-רקע העבר, יכולתו זו מביאה את המחזה לשיאו בסופו, ולא משאירה אף עין יבשה בקהל.
סטופין הוא שחקן שייכספירי בעל יכולות קלאסיות לא פחות ואולי יותר מהקומיות, ושבכולן הוא מצליח להגיע לצופים ולרתקם; יכולות שאינן בבחינת משהו יומיומי מושג, ואינן מצויות בתחום בכמויות בתפזורת. מה גם שתפקידו כאן כשחקן צעיר מול שחקנית כה ותיקה ומעולה, אינו משהו קל ופשוט כפי שניתן לשער. ואם הצמד הצליח לכבוש כך את הצופים, בהרמוניה כזו ובקצב הנכון, הרי שהשאפו מגיע להם, כשם שהוא מגיע למחזאי ולבימאי הצעירים המוכשרים.
דור חדש של יוצרים
הדרמה שכתב זלמנסון נבטה אומנם בראשיתה מחוויה אישית, אך המשכה והתעצמות סערת הרגשות על-רקע המעשה שנחשף, הם פרי דמיונו העשיר, הוא מסביר. ויש לו אכן יכולת כתיבה דרמטית מעולה. נעים לראות שבארץ גדל דור חדש של יוצרים - מחזאים ובימאים, שמרעננים את הבימות שלנו, ומרווים אותן במחזות שמעניקים חוויה מהתיאטרון בנוסחים חדשים, גם אם במקרה זה, נשמר הכלל של "אחדות הזמן, המקום והמעשה" של הטרגדיה היוונית הקלאסית. זאת - מבלי הצורך להישען על קביים פוליטיים ונגיחות מסוג זה. הנושא אנושי מאוד, ולכן אקטואלי היום ותמיד. ואין תמה מדוע זכה המחזה בפרס פסטיבל התיאטרון בחיפה ב 2009 (אז - בכיכובה של ריבר אך לא עם סטופין שהיה אז עדיין סטודנט ב”בית צבי”).
הבימה הקטנה של תיאטרון הסימטה עוצבה כראוי, והחלל הקטן של האולם הוא אחת הסיבות להצלחת כל ההצגות שראינו שם עד היום, בהן הקהל רואה ושומע טוב כל מילה, ונושם את השחקנים ממש כמו היה מצוי הוא עצמו במקום ההתרחשות.
הצגה שאשוב לראותה.
