בבוקר שאחרי זרחה השמש ובכיכר העיר שוב נפתח יריד ההבלים. הכל מקישים כאחוזי בולמוס על מחשבוני כיס, מצרפים צירופים, מלטשים כישורים אריתמטיים נשכחים ומחפשים איזה נס שאולי מסתתר מאחורי עמודות הגראפים הצבעוניים. בוקר טוב מר ישראלי, צפרא טבא מטרוניתא יהודאית, ברוכים הבאים לדז'ה-וו, למצגת רטרו בלתי נוסטלגית של שנות השמונים והתשעים: תיקו פוליטי. העם חצוי. מפולג. שסוע. שיתוק הדדי.
עוד לא שקע אבק הקלפיות וכבר עולה ונישא קולם הניחר של מוכיחים בשער בת רבים, מטיחים האשמות, מתחשבנים עם יריבים, מלקטים פירורי טעויות קטנוניות ולא רוצים לבדוק מה באמת קרה פה. הרי אפשר לנהוג כאליטיסטים מתנשאים ולקבוע שהעם טעה. אפשר גם להכנס לפאניקה ולשאת קול נהי ובכי תמרורים. אבל אפשר גם להבין שזה לא יועיל לשום דבר, כפי שזה לא עזר לאף אחד בעבר.
ויש גם אנשים שמנסים בכל הכנות לצעוד צעד אחד לעבר הבנת המציאות וקובעים שהשיטה לא עובדת. אבל אז רובם מתבלבלים וחוזרים ללעוס סיסמאות ולגרגר קלישאות, שסותמות שוב את הגולל על השכל הישר. כי צריך לשאול היום: איזו שיטה לא עובדת? מה בדיוק לא עובד בה ומדוע?
נכון, השיטה הקואליציונית בדמוקרטיה פרלמנטרית משתקת את יכולת המשילות של הרשות המבצעת ומפוררת את האיזונים והבלמים בינה לבין הרשות המחוקקת והרשות השופטת. זאת סוגיא אחת, אך גם היא אינה יורדת לשורשי המשבר. אצלנו אוהבים להציע תרופות אליל לבעיה זו: בחירות אזוריות. את הכסילות של ההצעה הזאת ניתן לראות כיום בבריטניה הגדולה: למרות הבחירות האזוריות ולמרות שהן יוצרות שתי מפלגות גדולות באמצעות עוול ייצוגי מובהק - יש היום בלונדון ממשלה קואליציונית כי אף מפלגה גדולה אינה גדולה מספיק.
אפילו הפתרון שאני נמנה עם מציעיו כבר שנים רבות אינו חושף את שורשי המשבר. אני מציע להפריד לחלוטין את הרשות המחוקקת (כנסת) מן הרשות המבצעת (נשיא אקזקוטיבי) ולהפטר מהצורך בקואליציה. זה יכול לספק לממשל יכולת משילות ולכנסת כלי חקיקה מאזנים ובולמים כראוי. אבל גם אני הקטן חייב להודות שזה לא פתרון קסמים. הנה ארה"ב לדוגמא, תקועה עם נשיא שאינו יכול לפעול כרצונו בגלל קונגרס לעומתי. אז מה קורה לעולם בעידן שלנו?
המשבר עמוק יותר: השיטה החוקתית עצמה סדוקה, חורקת ומתנדנדת על כרעיים רעועות. זה לא קורה רק אצלנו, אלא במדינות רבות בעולם. זה קורה בדמוקרטיות ותיקות ומבוססות, אך גם בדמוקרטיות צעירות וגם בדיקטטורות רבות. ראינו הפגנות המוניות בשדרות רוטשילד, בככר א-תחריר, ברחובות אתונה, בפרברי לונדון, פאריס, ניו-יורק ועוד. שמענו המון סיסמאות כלכליות, פוליטיות, תיאולוגיות ושבטיות בכל מקרה לגופו.
לעתים אנו רואים התדרדרות לקרבות עקובים מדם ולמעשי זוועה מבחילים. אבל קשה שלא לזהות סוג של דמיון בין האנרגיות המתפרצות בחלקים שונים של העולם. אפילו באותה מדינה עצמה, אפשר לעתים לזהות דינמיקה דומה בין תנועות כביכול-הפוכות: בארה"ב, למשל, מחאות של "כיבוש
וול סטריט" משמאל ו"מסיבת התה" מימין, מבטאות זרמים תת-קרקעיים דומים מאד של התמרדות נגד הממסד.
אצלנו, ברוך השם, עוד לא הגענו לאירועים קיצוניים ברחובות. אבל מערכות הבחירות שלנו מתחילות לבטא הלכי רוח דומים של משבר עמוק. שימו לב מי הרוויח בגדול בבחירות התשע"ג:
יאיר לפיד ו
נפתלי בנט - שני צעירים שלא דבק בהם עדיין ריחו של הממסד הפוליטי. אם יש מאפיין דומה לרוב הצבור בישראל ובמדינות מערביות אחרות, הרי זה משבר האמון העמוק בין המוני אזרחים לבין האנשים האמורים להיות נציגיהם. תקשיבו איך מדברים באנגליה על חברי הפרלמנט ובארה"ב על הפוליטיקאים של וושינגטון הבירה ותשוו למירמור הישראלי המקטר על חברי הכנסת. זאת הסיבה האמיתית שאחד כמו יאיר לפיד, עם כל הכבוד המתבקש, יכול להפוך בן-לילה לאדם החזק במדינת ישראל. לפחות כך זה נראה כרגע, פחות מיממה אחרי סגירת הקלפיות.
מי שמאמין שהדמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר, צריך להיות מודאג מאד. כי רוב הדמוקרטיות בימינו מבוססות על מפלגות פוליטיות ומשבר האמון בינן לבין האזרחים כבר הניב בעבר משטרים אפלים למשעי. אך גם מי שמאמין שצריך להקים בישראל משטר סמכותי כזה או אחר, צריך לחשוש מהתקדימים בעירק, סוריה, מצרים, לוב ועוד. קשה לזהות נחמה במציאות של ימינו, כי נראה שמשבר האמון פוקד סוגים רבים של משטרים ומדינות.
נפתלי בנט סחף אחריו אלפים באמצעות רטוריקה של אחדות, אמונה בערכים ושאיפה לשינוי. הוא מבקש לפרוץ את גבולות המגזר הדתי-לאומי ולהדביק את כל עם ישראל בלהט של אחווה וגאווה. אך אין למר בנט ולשותפיו שמץ של מושג איך עושים את זה. הסיסמאות יפות, אך כשרואים כיצד הן נפרטות לתוכניות מעשיות, משתלטת שוב תחושת האכזבה. כל הפתרונות הם טכניים, חיצוניים, מיושנים ולעוסים. וזה מאכזב עוד יותר עבור מי שיודע מה מציעה לנו מורשת ישראל.
המשפט העברי ואלפי שנות היסטוריה מציעים לנו דרכים אחרות לגמרי. מורשת ישראל זה לא רק יידישקייט של בית הכנסת, פולקלור של עדות אקזוטיות והווי של ישיבות ובני עקיבא. תורת ישראל היא עולם שלם של ערכים ומשפטים, כולל דינים מרתקים בסוגיות החברה והשלטון של עם החי בארצו המובטחת. כן, יש שיטה חוקתית עברית שיכולה לבנות מחדש את האמון העמוק בין הצבור לבין נציגיו. יש שיטה שאפשר ללמוד מן המקרא ומן הספרות ההלכתית העניפה, ולמרבה פליאתם של קטני האמונה - זאת שיטה טובה יותר מן השיטות החוקתיות המוכרות בימינו.
מזה שנים רבות, אני מציע להתאים את השיטה העברית למציאות בת-ימינו, תחת הכותרת 'דמוקרטיה קהילתית'. אולי אפשר למצוא כותרת טובה יותר, אבל השאלה היא: מישהו באמת רוצה לשנות מן השורש - לתקן עולם במלכותו יתברך?