ט"ו בשבט אינו חג הנטיעות. אם היינו צריכים לקבוע את חג הנטיעות, היינו בוחרים בתאריך שהוא המרוחק ביותר מ-ט"ו בשבט, ונמצא בדיוק בחצי השני של הלוח - ט"ו באב. זה התאריך בו התקיימו הנטיעות, הן בשל העובדה שניתן "להרוויח" כך שנת ערלה אם נוטעים לפני ט"ו באב, והן בשל העובדה שזה התאריך הטוב ביותר לנטיעות גם מבחינה חקלאית. איך אפוא הגיע חג הנטיעות לעולמנו?
הציונות החילונית היא זו שנתנה משמעות מחודשת ליום זה. התהליך היה די פשוט - העולם שפשט את הנאמנות לשמירת תורה ומצוות, מצא עצמו ערום משורשיו. הוא רצה להיות קשור לעולם היהודי אך לא להתחייב במצוות. הוא רצה להמשיך את ההיסטוריה היהודית והקשר שלה לארץ ישראל, אולם ללא מושגי הקדושה הקשורים בכך. כך פתחה הציונות החילונית בחילון החגים כולם, ובנתינת משמעות שונה להם.
חג השבועות, בו אנו מביאים ביכורים לריבונו של עולם ומודים לו על החסד שגמל עימנו - "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" - הומר במשמעות הפוכה לחלוטין: בקיבוצים נערכה תערוכת ההישגים החקלאיים של האדם, והביכורים הובאו כראיה לכוחנו ועוצם ידינו. חג החנוכה, שעיקרו הוא הודאה לריבונו של עולם על הכוח שנתן בידינו לנצח את אויבינו ולקומם מחדש את המקדש הפך לחג הגבורה היהודית, ולשירת "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". פורים שיסודו בקודש, וכיום הכיפורים הוא, ובמוקדו עומדים ההלל וההודאה לריבונו של עולם, עוקר ממשמעותו היסודית, ותחת זו נהפך לחג הקרנבל היהודי ולחיקוי מסוים של ריו דה ז'נרו.
גם פסח לא נותר נקי מהמרה זו. ביסוד חג הפסח עומד הפסוק "שלח את עמי ויעבדוני". בשום מקום בתורה לא כתוב רק "שלח את עמי", שהרי פסח אינו אלא חג גדול של יציאה מעבדות בשר ודם לעבדותו המרוממת של ריבונו של עולם, העושה את האדם בן-חורין בשל היותו עוסק בתורה. ברם, בתודעה הישראלית זהו חג החרות בלבד, בו אנו עוסקים בחרות האדם ולא בעמידתו הנאדרה מול ריבונו של עולם.
כך גם אירע לט"ו בשבט. ביסודו של דבר זהו יום הלכתי, בו משתנה מעמדו ההלכתי של האילן. ביום זה שנת הערלה מתחלפת, ואם ניטע לפני ט"ו באב שנתיים וחצי לפני יום זה, הוא נכנס לשנתו הרביעית ומקבל דין נטע רבעי. ביום זה נקבע מעמדם ההלכתי של הפירות, ואם חנטו לפני ט"ו בשבט הם מקבלים את מעמד השנה הקודמת לעניין ההבחנה בין מעשר שני למעשר עני. לפי חלק מהמקורות, עד יום זה חלה על הפירות קדושת שביעית, ואף אם חנטו בשנה השמינית לפני ט"ו בשבט הם מקודשים בקדושת פירות שביעית - זו המשמעות המקורית של ט"ו בשבט. עולמה של ההלכה הוא שיצר יום זה, ומשמעותו נקבעת לפי עקרונות ההלכה, ולא לפי יסודות הקרן הקיימת לישראל.
לפיכך, מוטל עלינו לעשות שני דברים. ראשון בהם הוא להשיב, לפחות לעצמנו, את משמעותו המקורית של יום זה. השבה זו נעשית על-ידי לימוד עצמי של הלכות חג בחג (לאמור: לימוד דיני ערלה ורבעי, תרומות ומעשרות) ביום זה, ולימוד קדושתה של ארץ ישראל לעניין המצוות, כגון יסוד סוגיית קדושה ראשונה וקדושת שניה, והצורך ב"רוב יושביה עליה" לגבי דינים שונים. לאחר מכן אנו יכולים לחנך את ילדינו להתרגל להתקשר לדברים לאור המשמעות המקורית שלהם, ולא לאור המרתם.
לאחר שהכתרנו את המשמעות האמיתית והשבנו את ט"ו בשבט למקורו, אנו יכולים להצטרף לנטיעות ולשמוח בהן, שהרי אין דבר רע בנטיעת ארץ ישראל, ואין דבר פסול בחגיגת ההתקשרות המחודשת לארץ זו, אם היא באה מקדושת הארץ ומההתיישבות בה. כך אנו קושרים את שורשינו המהותיים עם המציאות של ימינו, ומשיבים לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
