המנצח הגדול בבחירות

כל המדינה חוגגת וגועשת סביב המנצח הגדול (לכאורה) של הבחירות - יאיר לפיד. אך לטעמי, המציאות שונה. המנצח, אולי לא הגדול, אך בהחלט המנצח של הבחירות, הוא בנימין נתניהו. הוא ירכיב את הממשלה, הוא יהיה ראש הממשלה, חברי מפלגתו יהיו לפחות מחצית משרי הממשלה וכנראה, בסופו של דבר, הכל יתנהל כרצונו (הגלוי והנסתר). התקשורת במהלך כל מערכת הבחירות ערכה השוואות בין גוש הימין והשמאל. לרוב היה יתרון לימין ולעיתים שוויון או קרוב מאוד לשוויון. אך זה היה מצג שווא. לימין אכן היו כשישים תומכים, אך גוש השמאל היה גוש חוסם (לכאורה) בלבד. מעשית לא היה באפשרותו להקים ממשלה בראשות אחד מאנשיו ללא העברת אחת ממפלגות הימין אליו. האחרון שעשה זאת היה יצחק רבין בשנת 1993. מי שהאמין ששלי, ציפי ויאיר הם ברמה של רבין אינו יכול להיחשב כאדם נבון. בהשוואה לבחירות 2009, הפעם עברו כחמישה מנדטים מגוש הימין לגוש מרכז-שמאל, אך בגלל סיבות שיצוינו בהמשך לא תהיה לזה השפעה כלל. הליכוד בנימין נתניהו ומפלגתו לא "דיברו" בשנת 2013 לצעירים עד גיל 40. הם הסתמכו על ההצבעה המסורתית שהביאה אותם לשלטון מספר פעמים בעבר והתעלמו מהמצביעים אלו. נתניהו של 1996 כבש את ראשות הממשלה רק בזכות האנשים בגילים האלה. הפעם מעטים (יחסית) הצביעו לו. המעשה הנבון ביותר שעשה נתניהו, במערכה זו, היה צירוף "ישראל ביתנו" אליו. ראשית הבטיח לעצמו את תמיכתה הבלעדית במועמדותו לראשות הממשלה, שנית הבטיח לעצמו את כוחה הפרלמנטארי במקרה שמנהיגה, אביגדור ליברמן, יאלץ לפרוש מטעמים משפטיים. כן הבטיח כי ה"ליכוד-ביתנו" תהיה המפלגה הגדולה ביותר. אך כל זאת "עלה" לו בהפסד ניכר של מנדטים וכנראה גם של שרים בממשלה העתידית. בבחירות הבאות לא יוכל ה"ליכוד" לסמוך יותר על ההצבעה המסורתית. יש עתיד שוב אנו עדים לתופעה שמפלגה חדשה שהופיעה מ"שום מקום" כובשת את מרכז המפה הפוליטית. ניסיון העבר עם מפלגות אלו היה מר. אך תמיד יש תקווה לשינוי. המאפיין מפלגות אלו הוא הערפול הפוליטי או התמקדות במטרה אחת ספציפית. הפעם היה ערפל סמיך. האמירות נשמעו יפות, חדשניות, רעננות, נעימות לאוזן השומע החילוני ועם היגיון מסוים, אך בפועל הן היו סתמיות. גילאי 40-20 נהרו אחרי המפלגה בהמוניהם. אלו שצידדו בעבר ב"מחאת האוהלים" צידדו הפעם ביאיר לפיד. אך קיים הבדל תהומי בין השקפת עולמם של מנהיגי "מחאת האוהלים" לבין השקפת עולמו של לפיד. לבוחרים זה לא שינה דבר. הם חיפשו מחאה בורגנית יפה ולא-אלימה כדי להשקיט את מצפונם על ארבע שנות הנוחות להן זכו מהממשלה בראשות נתניהו. לעומת יאיר לפיד עצמו שפרסומו בא לו מקריינות בטלוויזיה, הרי רוב האנשים שהצטרפו אליו היו אנשי עשייה בשטחים שונים, בחלקם אפילו בהצטיינות יתרה. זו הייתה ההזדמנות שלהם להיכנס לחיים הפוליטיים ללא ה"זובור" של הפריימריז - ופה ה"רווח" הגדול של מדינת ישראל ממפלגה זו. מבחנה האמיתי של המפלגה הוא הישרדותה עד סוף הקדנציה. העבודה גם מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' לא דיברה לגילאי 40-20. אומנם ראשי "מחאת קיץ 2011" היו בקידמת רשימת המועמדים אך ציבור המוחים מצא את דרכו למפלגת "יש עתיד". כמו ב"ליכוד" גם פה המפלגה נהנתה מהצבעה מסורתית ולכן התוצאה דומה לתוצאה בבחירות הקודמות. הפירוד העמוק בשמאל שציבור הבוחרים ראה בשלי וציפי כאשמות עיקריות בכך הביא להיחלשותן ההדדית. בדיעבד מוכיחות תוצאות הבחירות כי גוש מאוחד של השמאל היה מעמיד אותן בנקודת זינוק מצוינת לכיבוש השלטון. הבית היהודי נפתלי בנט הוא אדם מעניין מאוד. בניגוד ליאיר לפיד ולשלי יחימוביץ' שה"קבלות" היחידות שהם יכולים להציג הן קריינות ברדיו ובטלוויזיה, הרי בנט היה איש צבא מצטיין, יזם כלכלי מצליח ואישיות כובשת. אילו דעותיו הפוליטיות היו מתונות יותר יכול היה "לכבוש" את ראשות הליכוד (ואולי עוד יעשה זאת בעתיד). גם בבחירות אלו הוא עשה דבר שלא נעשה שנים רבות. הוא איחד כמעט את כל פלגי הימין. "חייו" בממשלת נתניהו העתידית לא יהיו קלים (ייתכן שלבסוף ימצא את עצמו מחוצה לה) גם בגלל ההשקפות הפוליטיות שלו וגם בגלל הרכב הרשימה. ליתר המפלגות חשיבות משנית ולכן גם השפעתן משנית. למפלגות החרדיות תמיד יימצא התשלום המוסכם והמקובל. מרצ מאוהבת בתפקידה - "הכלב הנובח", ולמפלגות הערביות איש לא מתייחס ברצינות. בסיכומו של דבר, מהלכו של נתניהו לאיחוד עם ישראל ביתנו הבטיח את הישארותו ראש ממשלה קדנציה נוספת ולכן הוא המנצח הגדול של בחירות 2013.