כמה שווה כל קול?

מה ערכו של כל קול? אפס! לא קטן, זניח, אפסי, שואף לאפס וכדומה, אלא ממש אפס מאופס, האפס המוחלט, אפס קלווין. כלום, שום השפעה. אין אדם אחד שאם הוא היה או לא היה מצביע, הייתה לכך השפעה כלשהי. אפילו אם ביבי בכבודו לא היה מצביע לעצמו, עדיין הכל היה אותו דבר, אבל בדיוק אותו דבר. אז מה הטעם ללכת לקלפי? ברור שאם אף אחד לא יצביע תהיה לכך השפעה עצומה, איך מסבירים את הסתירה? אהוד פרלסמן גם שם לב, נוצר שם ויכוח לוהט ומשעשע והגיעה העת לישבו. גילוי נאות: לפני שאתן את ההסבר שלי ברצוני להדגיש שהרעיון כאן הפוך, השאלה משמשת רק כתירוץ כדי להסביר את התשובה. כלומר, הבחירות הן פשוט דוגמה פנטסטית כדי להמחיש את המושג "פרספקטיבה" (הנה גיליתי את התשובה). נקודת מבט פרספקטיבה או נקודת מבט זה דבר פשוט מאוד. אפשר להתבונן על העולם דרך משקפי הפיזיקה הגרעינית ואז נראה פרוטונים ואלקטרונים, אפשר להתבונן דרך משקפי הפיזיקה האסטרונומית ואז נראה גלקסיות. אפשר לחקור את הפיוניות שבעלי העצים, אך אפשר להתבונן מרחוק על היער. אפשר לצפור למכונית שלפניך בפקק, אך אפשר להתבונן על כבישי ארצנו ממטוס. אנחנו מתבוננים על אותה מציאות מנקודות מבט שונות ולכן מקבלים תשובות שונות. מהי האמת? הכל אמת. זו לא סתירה, זו פרספקטיבה. לדוגמה: האם השואה הייתה דבר פשוט או מסובך? מנקודת מבט פרטנית השואה היא כה מורכבת שאפשר לחקור אותה בלי סוף. מנקודת מבט כללית היא פשוטה מאוד: הנאצים היו הרעים, היהודים הטובים. הנאצים הרוצחים, היהודים הקורבנות (יש שמאלנים חביבים שמתווכחים גם עם זה). מקוששי עצים וטוחני מים נקודת המבט הכללית היא פשוטה וקלה עד מאוד, דווקא משום כך נוטים לזלזל בה. אנחנו אנשים אינטליגנטים, לא נאה ולא יאה לכבודנו לעסוק בפרספקטיבה פשטנית וילדותית. אין דבר כזה: "מומחה לתמונה כללית", מי שלא מומחה בפרטים דעתו אינה נחשבת. האווילות שלנו כה משובחת שהפכנו להיות "מקוששי עצים וטוחני מים". כל הזמן מוסיפים עוד עצים למדורה, ואני שואל: סליחה, איפה היער? מביאים לי עוד עץ. תודה, והיער? מביאים עוד עץ. אנחנו כה אווילים שהעצים הרבים מצליחים להסתיר לנו את היער... דוגמה? בבקשה: כמה אנחנו שומעים על שחיתויות? בלי סוף, ומה אנו יודעים על השחיתות? כלום. זה מושחת וזה מושחת וזה וזה וזה. הידד, שבענו דוגמאות, ומה אנו למדים? מהי השורה התחתונה, מהי התמונה הכללית, האם יש תרבות שחיתות בשלטון?... כולם עושים קולות של שטיח, לא יודעים. מה פשר הקשר דוגמה נוספת היא "קשר האליטות". איש אינו מבחין בכך (איש גם אינו מסוגל). כל פעם יש עוד מאמר המצביע על כך שהמדינה מתנהלת לטובת אליטותיה. עוד אחד ועוד ועוד, שיטפון בלי סוף. כולם מתייחסים לכל מקרה בנפרד, איש אינו קם ואומר: רבותי אנו חיים במדינת אליטות! הגולם קם על יוצרו, משרתי הציבור שדדו לנו את המדינה והפכו אותה לעסק פרטי שלהם! זה עלוב עד כדי כך, שכאשר המדינה עושה משהו לטובת הציבור מיד היא רצה לספר לחבר'ה: לא תאמינו, סללנו לכם כבישים, הורדנו את מחירי הסלולר, חינוך חינם מגיל 3. באמת, ולמה מחירי הסלולר היו גבוהים מלכתחילה? למה הכל כאן כל הזמן פועל לטובת החזקים כברירת מחדל? מדוע אתם כל כך גאים על כך שבין שוד אחד למשנהו של כספי הציבור אתם פועלים גם קצת למען המדינה? אז כמה שווה כל קול? נחזור לשאלת המאמר. גמרנו להסתבך, עכשיו התשובה ברורה: מפרספקטיבה פרטנית כל קול שווה אפס עגלגל למופת! מפרספקטיבה כללית הבחירות הן סקר! סקר דעת קהל משובח במיוחד המזהה מגמות, טרנדים, הלכי רוח, תפיסות קולקטיביות, קהילות וכולי. אדם מסוים לא משפיע ובטח לא מפריע לדגימת הלכי הרוח, אך ברור שכדי להגביר את אמינותו רצוי שהסקר יכלול מקסימום משתתפים. יש בכך אלמנטים חיוביים ושליליים. החיוביים: במידה שלציבור נמאס ממנהיג מסוים, הוא מבטא זאת על-ידי נהירה ל"מושיע" תורן. פעם היו אלו הגמלאים, כעת זה לפיד. נראה שעלה לו השתן לראש והוא כבר רוצה להיות ראש ממשלה. הוא לא מבין שהוא בסך-הכל משמש כמפלט התורן של אומללי ביבי. אגב, לו כל מתנגדי כלכלת ביבי היו מתאחדים ומצביעים למפלגה אחת - הליכוד היה מתגמד. המילכוד ביתנו האלמנט השלילי אלו המניפולציות וההרגלים. הציבור הוא עדר ובוחר על-פי "כוח האינרציה", כלומר מסורת של הרגלים המושפעים במידה לא מעטה מפרסום ומניפולציות. הדבר מקבע את המערכת המסואבת ומנתב את המדינה לדרך ללא מוצא מבחינת התרבות השלטונית. לקרוא לכך אלמנט שלילי זו לשון המעטה, זו טרגדיה! אנו לכודים בתוך תרבות איומה של סיאוב ושחיתות ללא יכולת להיחלץ ממנה. זאת משום שאין שום מנגנון המנטר ומשפיע על תרבות השלטון, וזה נובע מכך שהפרספקטיבה הכללית אינה קיימת. המושג "שחיתות" עצמו גם הוא מיושן. איש אינו עוסק בהיבט המערכתי אז ההבנה שלנו את המושג ארכאית ופתטית. השחיתות האמיתית היא בעצם כפי שהסברתי קודם, מה שמכונה "קשר האליטות": משרתי הציבור הפכו את המדינה לעסק פרטי שלהם, הכל כאן מתנהל כאילו אנחנו - הציבור - הוזמנו, נוצרנו או נבראנו למען "משרתינו". אבל כדי להבין זאת צריך לדעת להכליל, למרבה הצער האנושות בתקופתנו עדיין לא בשלה להבין את הפרספקטיבה הכללית, אז ניאלץ להמתין עוד כמה מאות שנים עד שהיא תהיה בשלה לכך. אנחנו לא מסוגלים להתייחס לאליטות כגוף אחד ("הון-שלטון-עיתון" זה המקסימום שאנחנו מצליחים להגיד). לחלופין הצעתי להעלות את נושא תרבות השלטון לדיון הציבורי. אודה ואבוש, כל מאמציי עולים בתוהו, אכן אמרתי נואש אך אוסיף לנסות ולו משום שזה מחדד ומשחיז את ההבנה שלי בנושא. תודה.