האיש הפרטי שלי, בניגוד אליי, מאזין אורח קבע לחדשות הערב בטלוויזיה. שוב ושוב הוא שולֶה עבורי, המואסת בתקשורת, כמה פנינים ממעמקי הגיגיהם של מוזמני התוכניות. הפעם בעניין חיסול שיירת הנשק בדרכה מסוריה ללבנון:
ארי שביט, עיתונאי אהוד על קוראי 'הארץ' ועל מנחי תוכנית הטלוויזיה בשישי בערב, נשאל לדעתו על החיסול. עיתונאי יוקרתי כמוהו, שיגיד משהו. נאמר לי שצפורה לבני, בהיותה עדיין שרת חוץ בממשלה שהרכיבה מפלגתה הגדולה (עתה דמות אנורקטית ללא הכר), תרמה להסכם שנחתם בינה לבין החיזבאללה אחרי מלחמת לבנון השנייה. יש אומרים כי אחד מסעיפי ההסכם היה התחייבות הטרוריסטים לא לייבא אמל"ח. הצבא הישראלי שיירט את המשלוחים עכשיו, עשה זאת בפעם הראשונה מאז הפרו ה"עמיתים" להסכם את הסעיף הזה.
ארי שביט, אשר המופע הדמוקרטי מלפני שבוע וחצי עדיין מהדהד בעצמותיו, רוצה את יישומו בשטח. כמה זמן שייקח. מי שצריך היה להחליט על תקיפת שיירת האמל"ח ללבנון, הם לדעתו המלומדת הנבחרים החדשים. במלים אחרות, מה בוער? עד עכשיו שיירה כזאת הייתה נסבלת, מה קרה פתאום שכבר לא? שאלה טובה.
למרות היותי כמעט מנותקת מתקשורת, אני מהמרת שהמחטף המזיק באמת - אישור הממשלה את הצעת בנימין זאב בגין להלבין את שוד הקרקעות על-ידי הבדואים ולפצות מכספִּי על קרקע שדודה שתוחזר מן השודד לבעליה (אליי ואליכם כאזרחי ישראל), לא זכה לערעור בנימוק דומה מצד עיתונאי 'הארץ'. לא זכה לערעור כלל.
לא ששביט התנגד לתקיפת שיירת האמל"ח. הוא רק מדקדק כחוט השערה. הוא טַהרן של דמוקרטיה. מפקד חה"א לשעבר, בן-אליהו, הציע לו לשאול את מפלגת אללה מלבנון, שחיכתה זו הפעם לשווא לקבלת טילים נגד יהודים, אם היא יכולה בטוּבה לחכות בבקשה עם השיירה, עד שתקום ממשלה חדשה בשטח ירושלים הכבושה, שאולי תחליט שוב, כמו עד עתה, לתקוף את הטילים רק במחפורותיהם, ולמעט בפגיעה ב"לא מעורבים" חפים מפשע, כאשר גם מבתיהם יורה אותם מפלגת אללה. הרי גם עבורה תקיפה על הכביש היא חידוש מאז בריחת
אהוד ברק מלבנון, מה שחייב העמדת פנים של שקט בגבול.
חשבתי שהאלוף בן-אליהו יזרוק לאוויר האולפן את השאלה אשר לי (טוראית במיל. משנות ה-50), הייתה עליה תשובה מזה שנים, אותה תשובה שניתנה ע"י אלופים ושרים לפני שבוע בפעם הראשונה: איך ולמה עברו שיירות כאלה לאור יום, כל אותן שנים שלפני מלחמת לבנון, לא רק אחריה. אילו הושמדו הטילים על הכביש, זה הרי היה חוסך מן הצבא המוסרי שלנו את הוראות מפקדיו לא לפרוץ לחנויות בלבנון כדי להרוות את הצמא בבקבוקי מים שלא הגיעו ללוחמים ממחסני צה"ל, מסיבות שהזמן גרמן: השקעה בתכנון, בממון (מיליארדים), בהרס ובהפיכת חיילי צה"ל לרובוטים צייתניים למען הגירוש, חצי שנה קודם למלחמת לבנון השנייה. היה חוסך גם פגיעה ב"לא מעורבים". האם ארי שביט לא מוכן לשלם בפלח דמוקרטיה עבור הומניזם צרוף?
ממקום זה בסיפור, אין ברירה אלא לחזור למה שמקובל כבדיחה: "בביתי, מספר האיש לחבריו, אשתי קובעת בעניינים הקטנים ואני, אישהּ, בגדולים. אשתי קובעת איפה נגור, מה הילדים ילמדו, מה נקנה. אני קובע אם צריך לצאת למלחמה, אם צריך להחזיר שטחים, איך נגיב על אירן".
אינני אחראית על הדברים הגדולים, אבל לפחות הצעתי לידידיי הגברים לצאת למלחמה בטילים לפני שיגיעו ליעדם. על ציר דמשק-בירות. סוף-סוף מישהו קיבל את הצעתי משכבר הימים.
