בחור מוזר, בודד שעובד כפקיד במשרד העבודה, זוכה בפרס גדול בלוטו. בצד תחביבו כצייד ואספן פרפרים, שבסרט הוקדש לו כל הפתיח, יש לו אובססיה לבחורה צעירה ויפה הגרה מולו. הוא עוקב אחריו לכל מקום, עד שהוא מצליח ללכוד אותה ברשתו בעזרת כלורופורם, להביאה למרתף ביתו הריק מיושביו (את הסבתא הוא שלח לניוזילנד הרחוקה), וכולא אותה לזמן בלתי מוגבל.
הדרמה המתעצמת ביחס בין השניים שמתעצם בין השנאה והתיעוב שלה אליו, לבין הכמיהה עד טירוף שלו אליה - מעלה את המתח מרגע לרגע. צריך לחזות בהתפתחות הדברים כדי לחוש את התחושה שלה ושלו במקביל. הוא נראה לכאורה תמים וזך, כשרק התשוקה לרגש מצידה היא שמובילה אותו. היא, ברוב תמימותה, מקווה שישחרר אותה חיה ובריאה, כי הבטיח לה שלא יגע בה. לאט לאט נחשפות אמיתות נוספות (שלא נגלה כדי לא לקלקל לכם את הצפיה בהצגה), מעלות את המתח לשיאו.
דיוויד לוינסקי המנוסה בתפקידים דרמטיים שייכספיריים (הסוחר מוונציה, מקבת ואחרים כמו "מרי סטוארט" העולה בת' תמונע, ובמחזות מתח כמו הרוצח ב"בודדה באפלה", "ציפור שחורה" ועוד רבים), בחור יפה תואר ומרשים באיפוק הקלאסי והתרבותי שלו מצד אחד, ומאידך, ביכולות הדרמטיות והקלות אף הן בשלל תפקידים שמילא - נראה תחילה כמו בחור בודד שפשוט כמה לאהבה. אך בהמשך אנו מגלים את אופיו האמיתי. משחקו הוא התגלמות הדרמה בשיאה.
מולו מתעמתת הנערה יפת התואר והעדינה, מהמעמד הגבוה - מירנדה, סטודנטית לאמנות. היא מוכנה לומר לו שעל חבריה נמנים גם פשוטי עם כמוהו, ושזה בכלל לא מפריע לה. אך עד כאן. לשקר לו שהיא אוהבת אותו - איננה מוכנה. וזה יעלה לה במחיר גבוה. מאיה לוי הצעירה נכנסת עמוק לתפקיד, ובכייה ברגעי השיא גורפ לה לדמוע באמת. היא הפליאה במשחקה כבר בהיותה סטודנטית למשחק בבית צבי בהצגה הבלתי נשכחת "תזמורת על תנאי"- הצגה שראוי היה לכלול ב"סל תרבות" ולהציגה בפני תלמידי תיכון כחלק מההשכלה הניתנת להם. פנינה של הצגה. מאיה כאן נאבקת על חייה עם מטורף, מתוך יאוש, בתחושה שהכל לא ייגמר בטוב. אך הוא משכנע אותה ש"דיל הוא דיל" והוא ישחרר אותה בתום ארבעת השבועות כפי שהבטיח לה.
עיצוב התפאורה המתוחכם והכה מקורי של זאב לוי ומיכל ענבר, המקטין את חלל הבימה, מייצר היטב את אוירת הלחץ והדחק בו היא נתונה. וכשהיחס ביניהם מקבל תפנית חיובית - קירות נפתחים ואנו רואים חללים נוספים בבית העתיק מהמאה ה-17, שהצבע האדום השולט בחללים אלה, כמו גם בצידיהם האחורים או התחתונים של פריטי הריהוט שבמרתף, הוא המנכס את הסמליות שלו, צבע הדם, למה שעתיד להתרחש. השימוש הדואלי בשולחן הסקרטייר ובמיטה ההופכת לשולחן אוכל גדול - חכם ומרשים, וקטעי השירים שבחרו יגאל זקס ודיוויד לוינסקי כה מענגים את הצופים, עד שחילופי התפאורה לרגעים קלים אינם מורגשים, כשאתה מתמכר למוזיקה הנפלאה במיוחד של ג'ו קוקר, וכשמילות השירים כה מתאימות להתרחשות בכל סצינה בכל רגע נתון. ריח המאכלים שהוא מגיש לה למיטת כילאה - מגיע לקהל, ומעיד על היצמדות לפרטים ריאליים כדי להגביר את תחושת המציאות על הבמה. דפנה פרץ צולחת להפליא בעיצוב התלבושות - ושמלת הערב (האדומה גם כן) בערב האחרון לשהותה של מירנדה בביתו של פרדריק, היא יצירה יפהפיה.
מהסרט "האספן" זכרתי בעיקר את אוסף הפרפרים ואת הבחור הבלונדיני ששיחק את פרדריק. טרנס סטאמפ בסרטו הראשון עוד לא היה ידוע אז. הסרט היה הרבה יותר רגוע מההצגה בת' הספריה. הפעם, בהופעה ראשונה בישראל, ההצגה כאן מסעירה, וגרמה לי בקטע מסוים חלחלה עד שבעלי חשש שקיבלתי התקף לב. אז זהירות. ההצגה לא לבעלי עצבים חלשים. היא נועזת, מותחת ומפתיעה כפי שלא תאמינו.
שאפו ליגאל זקס הבימאי הכה מחונן, שהצליח בבחירתו ובבימויו לתזמר את דייויד לוינסקי ומאיה לוי להעניק חוויה כזו טוטאלית לצופים בתיאטרון הספריה. שלמות שאין גדולה ממנה.
