מעורבות עם הבריות ודרכי שלום

האדם נברא יחידי. אם אינו יחידי, אדם שבו מתמסמס והוא ניטמע בין הבריות, ומחשבותיו כמחשבותיהם, ומעשיו כמעשיהם, וסולמות שהוא מעמיד כסולמות שכל הבריות כולן מעמידות, ואף על-פי שאין פנים כפניו בעולם, ולא טביעת אצבע כטביעת אצבעותיו, ולא קול כקולו, ושמו הוא שלו ולא של שום אדם זולתו- דעתו כדעת הכל, ותקוותיו כתקוותיהם, ופחדיו כפחדיהם, ויחידיותו נשטפת כטיפה עלומה בשטף הנהר. יזכור על כן תמיד כי נברא יחידי. אבל לא טוב היות האדם לבדו. אין לו קיום אם הוא משול כפרודה, לא בחומר ולא ברוח. לשון שאינה יודעת תיבות "את", ו"אתה", ו"אתם", ו"אנחנו" - גם תיבת "אני" אין היא יודעת לעומקה, מפני שאין משמע ל"אני" אלא אם הוא נמדד "בתווך", אם הוא מכיר שיש לו "מול", אם הוא יודע את מקומו "בין". כשם שאין הבור מתמלא מחולייתו, אין נפשו של אדם מתמלאת מתוכה, ומאין יעשיר באהבה, ובצדקה, ובחמלה, ובדעה, אם הוא מבדיל עצמו מבני האדם שכולם מקורות ברוכים המפכים אהבה, וצדקה, וחמלה, ודעה, ואיך ייבדל מהם, כי גם בידול הוא מין ממיני החיבור, אם- על דרך משל המקור- הורעלו, והם מפכים תאווה, וגאווה, והתעמרות, ושנאה, ומאיין ידע לחבור למה שהיה לו לפניו ולמה שיבואנו אחריו. אוי לו על כן לאדם שיוצא מצומת חייו ללכת בנתיב פנוי שחץ הדרכים שלו מורה "יחידי", ואוי לו אם הוא עולה מן הצומת על מסילה פנויה שחץ שלה אומר "לא טוב היות האדם לבדו". לכאן או לכאן - הוא דן את עצמו לתבוסה. הדרך האחת הישרה שיבור לו היא זו ששני החיצים יחדיו מורים לו ללכת בה, וה< וה"לא טוב לבדו" מתגבהים כאבני ריצוף לפניו, מחכים לו לסלול מהן זו אצל זו, בתבונה מדודה, את המשעול בו ידרוך, וכל אבן ריצוף שלימה אחת מיישרת בצירופה לחברתה השלימה האחרת את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

זה הכלל - "אני" צריך שיהא מעורב עם "הבריות", ו"הבריות" צריכות להיות ערבות ל"אני". על כן ניתנו מצוות בלשון יחיד, כגון (שמות כ"ג,ו'-כ"ה) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט", "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח", "וְגֵר לֹא תִלְחָץ", "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע - וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה", "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת",והשמירה בלשון רבים,כגון "וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ", וכגון "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם", ועל כן גם "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בלשון יחיד, אבל "ה' אֱלֹהֵינוּ" בלשון רבים (דברים ו',ד'-ז).

החיבור הזה בין ה"אני" היחיד לבין כלל "הבריות", בא לכלל ביטוי ממצה ב"משנה תורה" שחיבר הרמב"ם. "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על-פי שכל מצות אלו מדבריהם (מיסוד פסיקת חכמים ולא מן התורה), הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (מן התורה), כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות". (רמב"ם הלכות אבל פרק י"ד). כל המצוות האלה שמנה הרמב"ם, לשונן לשון רבים וכולם נתחדשו מתוך הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט,י"ח) שלשונו מן השמים לשון יחיד.אי-אפשר לקיים את "וְאָהַבְתָּ" אם אין ערך "לְרֵעֲךָ"! הכלל הגדול בתורה הוא כלל ליחיד המתקיים ברבים!

זאת גם הרוח הנושבת בסוגיה התלמודית האומרת כי "פדיון שבוים מצווה רבה היא" (בבא בתרא ח',ב'), שמי שמקיים אותה כאילו קיים אשכול מצוות השקולות כנגד כל התורה כולה. מן הפסוק (ירמיהו ט"ו, ב'), לומדים חז"ל כי "כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו" (שם), כי שֶּׁבִי קשה ממוות, וקשה ממחרב, וקשה מרעב, "...ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח). מי שמקיים מצוות פדיון שבויים מקיים במצווה אחת מצוות הרבה, "והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך" "ולא תקפוץ את ידך" ועל "לא תעמוד על דם רעך" ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך", ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו", ומצות "וחי אחיך עמך", "ואהבת לרעך כמוך", ו"הצל לקוחים למות" והרבה דברים כאלו, ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים" (רמב"ם שם). הצלתו של אדם יחידי, של שבוי אחד, היא אנושית, לבטח, אך יותר מזה, כל האנושות כולה מוטבעת בה. אדם יחידי מעורבים בו כל הבריות.

רבי יעקב בן רבנו אשר, הרא"ש, שנולד בקלן שבגרמניה ב1269 ונפטר בטולדו שבספרד ב1343, מסכם מה שאמרו ראשונים לפניו, "ואין מצווה גדולה כפדיון שבויים, הילכך, לכל דבר מצווה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים, ואפילו אם גבו לצורך בנין בית הכנסת. ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבניין- שאסור למוכרו בשביל מצווה אחרת- מותר למוכרם לצורך פדיון שבויים" (טור יורה דעה, רנ"ב). גורלו של אדם אחד,מחייב את הבריות כולן. הן מצוות לפדותו גם בדמים בהם מקימים בית כנסת לכבוד בורא האדם. נמצא סמלית, כי גם הוא מצטרף עם הבריות לפדות שבויים.

אברהם היה פודה השבויים הראשון הידוע לנו. הוא רדף אחרי שובי לוט עד דן, < (בראשית כ"ד,י"ד-ט"ז). רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (1829-1908) כותב בחיבורו הידוע "ערוך השולחן", שמצוות פדיון שבויים היא מצווה רבה בכל הדורות, החל "בזמן הקדמון, וגם עתה, (בראשית המאה העשרים) בקצוות הרחוקות במדבריות שבאסיה ואפריקה שנופלים שוללים (שוללי שלל,פיראטים,כנופיות טירור) על עוברי הדרכים ונוטלין אותן בשבי עד שפודין אותם בממון הרבה כידוע מהשיירות ההולכות במדבר ערב" היא מצווה רבה המערבת את הרבים לקדש חיי היחיד".

מימי עולם מצווים הרבים על היחיד ובמעין חוק כלים שלובים מצטווה היחיד על הרבים. לא אחת, גוברת מצוות הבכורה לבריות אפילו על החובה לקיים כלשונה מצווה מן התורה המנוסחת כמוחלטת. דומה כאילו החיים כמות שהם המתנהלים על-פי חוקי מציאות לא כתובים, תובעים לעצמם את הזכות לבוא בין תביעות הדין לבין טובת הציבור ולהכריע ביניהם לטובת הבריות. סוגיה תלמודית נודעת דנה בעימות בין האמת הברה לבין הצורך של האדם באשר הוא אדם להיות נאהב, או אפילו בתביעה לראות בסיפוק הצורך הזה זכות אנוש מוקנית. התלמוד דן בתוכנה של שיר קבלת הפנים שעושים לה לכלה, אם נאה היא למראה אם לאו, לשמחה ביום חופתה. מה ייאמר בו בשיר לכבודה? "בית שמאי אומרים- כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה:"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"! (שמות כ"ג,ז') אמרו להם : לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" ( כתובות י"ז, א'). אמת הפוגעת בכבודה של אישה אינה ערבה על הבריות. חכמים אינם חוששים כי האמת תתרעם כאילו עשאוה שקר. היא עצמה מבינה כביכול כי יש ועליה לרדת מכנה המרומם אל הבריות ולהתערב בהן. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" מרסן אותה.

כיוצא בזה פוסק רבי יוסף קארו על-פי התוספתא למסכת נזיקין, "מספידין מתי גויים ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום", ומצטט את רש"י האומר, "מתעסקים בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וקוברים אותם מפני דרכי שלום" ואת הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג') המחבר אמת לדרכי שלום ופוסק, "... וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא" (יורה דעה,שס"ז). "דרכי שלום" הוא סוכן גדול של מעורבות הבריות בדינים וכן ערב ה "דרכי שלום" לליבת התורה שלא תינזק בנשוב האמת בעוצמה דווקנית כאילו אין בריות בעולם.

בין כך ובין כך, עדיין < קיים ועומד איתן, ואינו מניח לפרכס פני רשע כדי לרצותו, ולא ליפות קלסתר בעלי השררה בכחל ובשרק כדי ליטול מהם שכר חנופה, ולא למחול לתקיפים המסווים מצחם הנחושה לבוא אל הציבור כאוהבים לנשלו, כמו שאמר ינאי לביתו, "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כ"ב,ב') וצבועים על-פי רש"י במקום, משמעו "שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם".

סוף דבר, מצוות עשה ר"ן במניין שמנה הרמב"ם, פותחת בתיבות "שצוונו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי, בממונו ובגופו..." (ספר המצוות). ורבי ישראל אלנקאוה, בעל "מנורת המאור" כותב, "לעולם יהיה אדם מעורב עם הבריות, ישמח עם השמחים, וידאג עם הדואגים, ויצטער עם המצטערים, ולא ישחק בין הבוכים ולא יבכה בין המשחקים... כללו של דבר, לא ישנה אדם דעתו מדעת בני אדם, אם כוונתם לטובה ולשם שמים, ויעביר על מדותיו, ויבטל רצונו מפני רצון אחרים"... ודבריו מאירים לעד.