ביקורו הקרב של הנשיא אובמה מעלה דיווחים שונים על מה שידובר בו בזמן הביקור. סגן שר החוץ היוצא סבור כי משמעות הביקור היא פסגה הכוללת לפחות שלוש צלעות. ראש הממשלה אמר כי הביקור יתמקד בשלושה נושאים: הטיפול בגרעין האירני, המתיחות מול סוריה ושאר עמי האביב הערבי ותהליך השלום.
הנושא השלישי כאילו נדחק מסדר היום. גם במהלך הבחירות, לראשונה מזה שנים הודר נושא תהליך השלום כמעט לחלוטין מהקמפיינים השונים. אומנם קמפיין 'התנועה' נקב מפורשת בעובדה שלבני תתניע תהליך מדיני, העבודה הציעה גם היא תהליך מדיני, וכמובן מרצ. אך למעט הבית היהודי, נראה כי ישנו קונצנזוס רחב על פתרון שתי המדינות. כולל חלקים נרחבים בתוך מפלגת השלטון, הליכוד-ביתנו.
הקונצנזוס הזה, סביב שתי מדינות ושני עמים, ויתור מינימלי עד כמה שאפשר על שטחים, הורכב במשך שנים רבות. הצעדים העיקריים שהובילו לשם היו פעלתנות השמאל וסרבנות הימין. הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההינתקות – כולם מעשים שאין מהם דרך חזרה, לחולקים על הדרך אין אלא לנסות ולמזער נזקים, כפי שטען נתניהו שעשה בהסכמי חברון. הימין רק בוהה מהצד במשך שנים בתסכול. מבחינתו, המחיר לא פרופורציונלי. בעיניו, בראייה הז'בוטינסקאית בשורשה, הדרך היחידה להשיג פה שלום על-ידי ייאוש הערבי.
במשך שנים, החלוקה הייתה בין שתי המחנות: "מחנה השלום" ו"המחנה הלאומי". הראשון הוא זה שבנה את המדינה, ממשיך דרכו הטבעי של מייסדי הציונות, של אלו שחיפשו להקים בית לאומי לעם היהודי, שביקשו לפתוח מטריה אל מול האנטישמיות ברחבי העולם, ושדרשו ליצור מקום אחד בו כולנו יכולים לחיות יחד, בשקט ובשלווה.
מולו קם המחנה הלאומי, זה שאינו חושש לצאת למלחמה, אלא מוטב בעיניו להמתין עם החלום האוטופי של השלום בראייה זמנית. השקר הגדול ביותר של מחנה זה, בכל הקשור לאויב הפלשתיני, יהיה כי כעת זה לא הזמן. "אבו מאזן הוא לא פרטנר", יאמרו. זהו מחנה שיאמר "לאו" לכל יוזמה כמעט, ולא משום שהיא דורשת לשנות את המציאות. לא ידובר בו בחזון, או באוטופיה, אלא בשלילת האפשרות לשינוי מהותי במציאות.
מחנה הפחד
בין שתי המחנות הללו ניצב לו מחנה אחד, גדול ומרוכז, שהדבר המניע אותו אינו אידאולוגיה מקיפה, לא מחשבה עמוקה, אלא יצר הישרדות. זהו מחנה הפחד. הוא חושש מהסלמה, הוא נרתע ממדינה דו לאומית, הוא מבוהל מהמחשבה על טרור, בידוד בינלאומי מדאיג אותו רבות והוא מבועת מקרע בעם. המחנה הזה – קובע את הטון.
כשאידאולוג פונה אל מחנה זה, הוא מחנה הציר, אשר קובע כאמור את הטון למדיניות זו או אחרת. זה המחנה שיש לשכנע אותו על-מנת לזכות במירב התמיכה מהעם. הטרמינולוגיה תתקבע סביב הפחדות.
קדימה עשתה את זה כשהציגה תשדיר של פטרייה גרעינית והפנתה אצבע מאשימה אל ממשלת נתניהו-ליברמן העתידית; התנועה ניסתה להפחיד את כולנו מבידוד בינלאומי באשמת הליכוד ביתנו; הליכוד ביתנו טען שליחימוביץ', לבני ולפיד אין 'רישיון נהיגה' להתמודד עם האביב הערבי.
לכן, לשם שינוי, כשהעניין הביטחוני אינו עומד על ראש סדר היום, מחנה הפחד מתיר לעצמו לשוב אל השורשים האידיאולוגיים שלו, שהם הרבה מעבר ל"שלום" ו"לאום". השיח הופך משיח של גאווה לאומית, ויתורים כואבים ועוולות הכיבוש אל מקום פנימי, בו אנו דנים בשאלה המהותית ביותר שיש לאדם להציע: "למה אנחנו פה?". למה אנחנו במדינה הזאת, מה מטרתה, מה המחוייבות שלנו כלפיה ושלה כלפינו?
כשראשי התנועה הציונית פנו אל ארץ ישראל כמענה לבקשתם להקים בית לאומי, פעולתם הסימלית ביותר על הקרקע הייתה הצבתם של חומה ומגדל, כאילו אומרים – קודם כל הביטחון, יצר ההישרדות פועל שעות נוספות. אך כעת, הגיע הזמן לדבר על מה שמתרחש בחדרי חדרים, על מה שקורה בתוך המדינה, ולא רק יחסיה מחוץ. חוסן לאומי לא נמדד רק בגודל הצבא ובעוצמתו, אלא בערכי המדינה.