בשולי פרשת האיקס עלתה שוב סוגיית האיזון בין חופש העיתונות וחופש המידע לבין הצנזורה. אין ספק שהמציאות האידיאלית היא עיתונות חופשית ללא שום מגבלות, אבל במזרח התיכון הדבר הינו בלתי אפשרי. לכן מאז קום המדינה מתקיים דיאלוג בין הצנזורה הצבאית לבין העיתונות הממוסדת היומית והאחראית.
ועדת העורכים שביבי הזעיק אותה השבוע פעלה בשנים שבו לא היה עדיין אינטרנט, לא טלפון סלולרי ולא תקשורת חופשית. בישראל פעלו אז מספר עיתונים יומיים, שבועונים ארציים, ערוץ טלוויזיה אחד ורדיו ממלכתי. דיוני ועדת העורכים עם ראשי המדינה איזנו את המתח הטבעי בין עיתונות חופשית לביו צנזורה. ראשי מערכות העיתונים קיבלו מידע רגיש ומסווג, בכל הנושאים. ראשי המדינה סמכו עליהם, למרות שעל-פי החוק, לא הייתה מניעה לאף אחד לפרסם.
עצירת הפרסום - ניסיון שגוי
במשך כל השנים ידעו העורכים ומערכות העיתונים לשים את הגבול בין מידע סודי רגיש באמת שיכול להזיק למדינה לבין מידע לגיטימי שגם אם לא היה לרוחם של ראשי השלטון או הצבא הוא עדיין היה לגיטימי. ועדת העורכים התפרקה בעקבות משבר אמון חריף שנוצר בין העורכים לממשלה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ופרשת קו 300. הגורם לפירוקה היה בעיקר פרישתו של
עיתון הארץ מהוועדה. מאז היא לא התכנסה במתכונת הישנה. אריק שרון וראשי ממשלות אחרים הפכו אותה למסיבת עיתונאים שנתית בהשתתפות עורכי עיתונים שבה הרוב היה מותר לפרסום ורק חלק קטן היה חסוי. גם נוהג זה הופסק, ומאז המוסד הזה לא מתקיים.
במשך השנים מתחו לא מעט מומחי תקשורת ביקורת על ועדת העורכים וטענו כי היא מבטאת תופעה חמורה של צנזורה עצמית של העיתונאים. כך קרה הפעם. השאילתות ששאלו שלושת הח"כים גלאון, חנין וטיבי כללו גם שאלה כיצד קורה שהעיתונות מתמסרת בקלות לשלטונות ומסכימה מראש שלא לפרסם דברים. גם נשיאת
מועצת העיתונות מתחה על כך ביקורת. אבל הסיטואציה הפעם הייתה שונה: זה לא שראש הממשלה כינס את ועדת העורכים לפני שנתיים וסיפר להם מראש על הפרשה וביקש למנוע את הפרסום. גם אז הבקשה הייתה מתקבלת בערבון מוגבל משום שלעורכים יש שליטה על מה שמתפרסם אצלם ולא במדינה כמו אוסטרליה, ולא צריך אף כלי מדיה שיתווך בינינו ובין רשת ABC האוסטרלית, שחצי שעה אחרי ששידרה את הפרומו לתחקיר, כל בעל גישה לרשת האינטרנט יכולה היה לצפות בזה.
לכן במקרה הזה הניסיון לעצור את הפרסום בישראל היה שגוי ונדמה שגם בצמרת המדינית והביטחונית הבינו שזו הייתה טעות. אבל אסור להשליך מכאן שבגלל עידן הערוצים הפתוחים מהיום והלאה הכל מותר וכלי התקשורת בארץ משוחררים מכל אחריות.
נדרשת הסדרה עצמית
מעבר לאחריות הפלילית החוקית, צריכים אמצעי התקשורת להמשיך ולגלות את האחריות העצמית. במילים אחרות קוראים לזה הסדרה עצמית. כתבים עורכים ובעלי טורים נחשפים בכל יום למידע רגיש וסודי, שמועבר בכנסת ובממשלה. מעטים מאוד הם המקרים שמידע רגיש באמת, מסוכן, דלף החוצה. במקרים רבים הדברים אפילו לא מובאים לצנזורה. המו"לים והעורכים מודעים היטב למצואת שבה הם חיים. איפה מתחילות הבעיות? - כאשר אלו שמוסמכים על-ידי המדינה להפעיל את הצנזורה מנסים להשתמש בה שלא לצורך. כאן מייד מערכות העיתונים מתקוממים, מתחיל מו"מ עם הצנזורה שבסופו של דבר מגיעים לפשרה.
במקרים אחרים מוצאים העיתונים דרכים עוקפות לרמוז על הסיפור מבלי לעבור על החוק. למרבה האירונה, במציאות שנוצרה כיום מן הראוי לחשוב ולהקים שוב את ועדת העורכים, במתכונת מודרנית שלה. ועדת העורכים הייתה מעין פלטפורמה של הידברות בין הממשלה לעיתונות. מדובר על הידברות ולא על כפייה. מדובר על הבנות ולא על ניסיונות לכפות בכל דרך סתימת פיות.
במקרה הספיציפי של מיסטר איקס נעשו כל הטעויות התקשורתיות האפשריות: לא דווח בכלי התקשורת על מותו על של העציר, לא פורסם בכלל ששיש צו איסור פרסום, החקירה נמשכה שנתיים וחצי עד היום אין בכלל תשובות לשאלות רבות. אילו היה מוסד דומה לוועדת העורכים שהיה מתכנס לפני שנתיים ומשוחח עם שאמון על הביטחון, אין ספק שהשאילתה של חברי הכנסת כלל לא הייתה עולה. חבל.
